סמכות בית הדין הרבני לדון במזונות תושבי חוץ

פ ס ק  -  ד י ן

בתיק זה, התחבטנו קשות, בין המסגרת הפורמלית החוקית של בית דין רבני בישראל, ובין מעמדו של בית הדין הרבני כממשיך המסורת של בתי דין רבניים מאז נוסדו בתי דין כאלו, על ידי משה רבינו עליו השלום.

הצדדים אינם אזרחי מדינת ישראל, ואינם תושבים בה. בעצם, הם נטולי אזרחות לחלוטין. הם פליטים שיצאו מתימן, בעזרתם של חסידי סאטמר, והתיישבו באנגליה, בסטטוס של רשיון שהיה בלבד.

המערער, יצא מתימן כשהוא נשואי לשתי נשים. משתיהן, יש לו ילדים. ברבות הימים, הוא זנח את אשתו השניה, ועבר להתגורר עם הראשונה בלבד. אשתו השניה פנתה לבית הדין האזורי בירושלים, בהזדמנות של ביקור בעלה בארץ, ובקשה להוציא נגדו צו עיכוב יציאה, כסעד לתביעת גרושין. המשיבה בתיק זה - אשתו השניה - אינה בארץ, גם היא מתגוררת באנגליה, בסטטוס של רשיון שהיה בלבד. הפניה לבית הדין בישראל, נעשתה משום שבית הדין בלונדון, שאליו פנתה תחילה, כשל במאמציו לשכנע את המערער לתת גט לאשתו. לבית הדין בישראל, יש סמכות אכיפה, ולכן פנתה לבית הדין האזורי בירושלים. בית הדין הנ"ל, נעתר לבקשתה, והוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ, כנגד המערער.

על כך הערעור.

אילו היה בית הדין הרבני פועל במסגרת אוניברסלית, ללא מגבלות וללא גבולות, אזי היה מקום להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ לבקשתה של אשה שאינה אזרחית ואינה תושבת כאן, כנגד בעל שגם הוא אינו אזרח ואינו תושב. אבל, מה נעשה, ובית הדין הרבני פועל במסגרת חוקית ברורה. החוק, כפי שפורש על ידי בית המשפט העליון, אינו נותן לנו סמכות, בענייני נישואין וגירושין, על פני כל יהודי העולם. בית הדין אינו יכול לתפוס אדם שהגיע לביקור בארץ, ולאלצו להתדיין כאן עם אשתו, שגם היא אינה מתגוררת בארץ ואינה אזרחית שלה.

היה כאן, גם חוסר צדק מסויים. המשיבה נמצאת שם, ומושכת בחוטים, באמצעות בא-כוח, את הדיון בעניינה. היא מעכבת את בעלה בארץ, כשהיא חופשיה להסתובב בכל מקום בעולם הגדול.

לכן, סברנו תחילה, שצו עיכוב היציאה מן הארץ כנגד המערער, ניתן תוך כדי חריגה מסמכות.

היינו ערים לבעייתה הקשה של המשיבה, שבעלה נשוי לשתי נשים, ושהוא מסרב לגרשה כאשר אין לבית הדין בלונדון כל סמכות לגביו, וכאשר גם לבית המשפט האזרחי שם, לא ניתן לדון ביניהם, וזאת משום שלצורך התאזרחות באנגליה, נרשמה המשיבה בשם נעוריה, ופורמלית אינה מופיעה כאשתו של המערער.

לפי חוקי תימן, נחשבים הצדדים לנשואים, מאחר ונשאו לפי דתם. חוקי תימן, מאפשרים ביגמיה. המערער נאחז בזה, אולם מקפיד להופיע באנגליה כנשוי לאשה אחת בלבד, בכדי לא לפגוע ברצונו להתאזרח שם. המשיבה אומללה למדי, וקשה למצוא לה סעד בארץ ישראל, וגם לא באנגליה. אולם, החוק קבע סייגים ברורים, ואין לנו רשות לחרוג מהם.

כאמור, כך סברנו תחילה. אולם, תוך כדי עיון בתיקי בית הדין האזורי, התברר לנו כי האשה הגישה שם, למחרת הגשת תביעת הגירושין, גם תביעה למזונות.

התברר גם כי בינתיים קיים בית הדין, במעמד הבעל והאשה, אשר הגיעה לישראל, דיון בתביעה, וקבע ברוב דעות כי אין לחייב את הבעל בגירושין. הוגש על כך ערעור, והוא טרם נדון בבית הדין הגדול. במסגרת הדיון בבית הדין האזורי, החל הוא לדון בענין המזונות, אך הדיון בתביעה זו טרם מוצה, וטרם נפסק בה דבר.

באת-כח הבעל התעלמה מן העובדה כי בפני בית הדין תלויה ועומדת תביעת האשה למזונתיה. ביחס לתביעה שכזו, נקבע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953:

"הגישה אשה יהודיה לבית-דין רבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית-דין רבני שיפוט בענין."

כלומר, כאשר קיימת תביעה למזונות של אשה יהודיה, באשר היא יהודיה, נגד בעלה היהודי, בלא קשר לשאלת האזרחות או התושבות של מי מבני הזוג, לא תישמע טענה שאין לבית הדין סמכות לדון בענין.

פרשנות זו כבר נקבעה, מקדמת דנא, בבג"ץ 135/58, שמואל מרכוס קנול נגד בית-הדין הרבני האזורי, תל-אביב-יפו, ואח', פד"י, כרך יב, ע' 1622:

"יהודי" ו"יהודיה" נאמר כאן, ללא תוספת התכונות של "אזרחי המדינה" או "תושביה" כאמור בסעיף 1 של החוק,

"ומכאן עולה ברורות כי לבית-הדין הרבני נתונה סמכות לדון בתביעה, ביתר דיוק: אין שומעין לטענת חסר הסמכות שלו."