סמכות בינלאומית בתביעת גירושין והכרוך בה

זוהי החלטה משלימה בענין סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעת הגירושין של הבעל, בה כרך את עניני מזונות הקטין, משמורת הקטין, חינוכו הסדרי הראיה ועניני הרכוש, לרבות כל זכויות וחובות הצדדים.

בני הזוג, יהודים אזרחי ישראל ותושביה, נישאו זה לזה בנישואין אזרחיים בקפריסין ביום 26.3.99. מנישואין אלה נולד בנם הקטין, והוא כיום כבן 7 שנים. הבעל הינו עורך דין במקצועו והאשה הינה רופאת ילדים.

עד לחודש יוני 2007 התגוררו הצדדים בדירתם המשותפת בבאר-שבע. במועד זה יצאו בני הזוג וילדם לשיקאגו, אילינוי, בארצות-הברית. לטענת הבעל, היה זה לצורך השתלמות מקצועית של האשה בתחום רפואת כליות של ילדים, תוכנית השתלמות שאורכת כ-3 שנים.

חיי הנישואין של הצדדים עלו על שרטון. לטענת הבעל, המשבר נוצר זה עקב קשר רומנטי שניהלה האשה עם גבר זר. הבעל עזב את בית המגורים בשיקאגו ביום 6.12.09 ולטענתו היה זה בעצה אחת עם האשה, אשר ביקשה ממנו פרק זמן שבו היא מבקשת לחשוב על המשך החיים יחד ולהירגע בטרם יוכלו בני הזוג ללכת לטיפול זוגי שיאפשר המשך החיים המשותפים. בתאריך הנקוב לעיל טס הבעל לישראל על מנת לטפל, בתקופת פסק הזמן האמור, בעניני הדירה המשותפת בישראל, בחוזה השכירות עם שוכרי הדירה שעמד להסתיים ועל מנת להשתתף בטקס אזכרה שנערך לאביו מדי שנה באותה תקופה. ביום 9.12.09 הודיעה האשה לבעל בשיחה טלפונית, כי אינה רוצה שיחזור לביתם המשותף, וביום 12.12.09 היא הודיעה לו על רצונה להתגרש - כל אלו לדברי הבעל. עוד יש לציין כי הבעל הינו עורך דין ישראלי שעבד בפרקליטות מחוזית של משרד המשפטים עד ליציאת בני הזוג לצורך השתלמות האשה בחו"ל. בשל כך ולמען הנתבעת נאלץ הבעל - כך לדבריו - להתפטר מעבודתו ולעכב את ההתפתחות האישית והמקצועית שלו.

לאחר פירוט פרשת המשבר בכתב התביעה, מבקש הבעל מבית הדין לזמן את הנתבעת לדיון דחוף ולחייבה בגירושין; לקבוע כי האשה אינה זכאית למזונותיה לאור הכנסותיה ולאור התנהגותה; לדון במשמורת הקטין, החזקתו, הסדרי ראייה וחינוכו וליתן המשמורת בידי התובע; לקבוע ולהורות על מתן תסקיר פקידת סעד במידת הצורך; לפסוק מזונות (לרבות מדור) לקטין ואשר יחולו על הנתבעת; לדון בכל עניין הנוגע לרכוש וזכויות הצדדים כמפורט לעיל, לרבות חובות הצדדים וכל הנובע מכך.

בהודעה שנשלחה לבית הדין ביום 18.1.10 ע"י ב"כ האשה, נמסר כי האשה הגישה תביעה להתרת נישואין וכל הכרוך בכך (רכוש, משמורת ומזונות) במקום מגוריה בארה"ב בבית המשפט לעניני משפחה במחוז קוק, אילינוי, והעתק התביעה נמסר לבעל (מאוחר יותר התברר לבית הדין כי התביעה שם הוגשה ביום 29.12.09, דהיינו לאחר הגשת תביעת הבעל בישראל). עוד טענה ב"כ האשה כי לאשה נודע מהודעת מייל שנשלחה אליה, כי ביום 19.1.10 אמור להתקיים דיון בבית הדין הרבני בתביעה שהגיש הבעל, ואשר כלל לא הובאה לידיעתה וכלל לא נמסרה לה מעולם. לטענת ב"כ האשה, ברור מנסיבות הענין ומהעובדה שמרכז חייהם של הצדדים ביחד עד לאחרונה היה בשיקגו, אילינוי, כי הגשת התביעה בישראל הינה בחוסר סמכות ענינית ובחוסר תום לב ובחוסר נקיון כפיים, וכל מטרתה הפעלת לחצים על האשה שעובדת ועוסקת בתחום הרפואה ומתגוררת בארה"ב. זאת, כדי לנסות ולפגוע בה ובקרירה שפיתחה שם. בתמיכה בטענת חוסר תום הלב של הבעל מציינת ב"כ האשה כי הבעל משך לאחרונה סך של כ-50,000 ש"ח מתוך חשבון הבנק המשותף של הצדדים בישראל. לאור אלו ביקשה ב"כ האשה שבית הדין יורה על דחיית התביעה שבפני בית הדין או על מחיקתה, מחמת חוסר סמכות עניינית.

במענה להודעת האשה כאמור לעיל, נטען מטעם הבעל בתגובה שהוגשה ביום 1.3.10 כי נסיעתם של הצדדים לארה"ב ביוני 2007 הייתה למטרה מוגדרת מראש, שהיא התמחות של האשה ברפואת כליות של ילדים, ולתקופה שנקבעה מראש למשך שלוש שנים כאשר בסיומה היו אמורים הצדדים לשוב ארצה. לא היתה להם כל כוונה להגר, הם שהו בארה"ב עם ויזה של סטודנט (של האשה) ולמעשה כל רכושם לרבות הדירה הריהוט והציוד האישי נותרו בארץ. לצדדים אף חשבון בנק משותף פעיל בארץ. כל משפחתם המורחבת של הצדדים וחבריהם מתגוררים בישראל, ולאור כל אלו מרכז החיים של הצדדים והקטין היה ונותר בישראל. באשר לסמכות בית הדין הרבני, הבעל מפנה לסעיפים 1 ו-3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 וכן לפסקי הדין בבג"צ 2232/03 פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי ת"א (אתרים משפטיים) ותיק מס' 9361-21-1 פלוני נ. פלונית שניתן בבית הדין האזורי בתל-אביב (אתרים משפטיים).

דיון

סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים קובע:

"שיפוט בעניני נישואין וגירושין

1.         עניני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה יהיו בשיפוטם היחודי של בתי דין רבניים."

על פי פסיקת ביהמ"ש העליון די בכך כי הצדדים הינם אזרחי ישראל ובנוסף לכך מתקיימת זיקה נוספת של הצדדים לישראל, שהיא פחותה מזיקה של תושבות, על מנת שחוק שיפוט בתי דין רבניים יחול על הצדדים (בג"צ 1480/01 חג'ג' נ' חג'ג', פ"ד נה(5) 214). "כל עוד הנתבע הוא יהודי אזרח ישראל, אין זיקתו לארץ חייבת להגיע כדי תושבות, שהרי נאמר בסעיף 1 הנ"ל 'אזרחי המדינה או תושביה'" (השופטת ביניש (כתוארה אז) בבג"ץ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול (להלן - בג"ץ רון) פ"ד נו(2) 625, 642).

אין חולק כי הצדדים הינם אזרחי ישראל. אין גם חולק כי לצדדים זיקה הדוקה לישראל. לצדדים רכוש בישראל הכולל דירה וחשבון בנק, יש להם בני משפחה וחברים המתגוררים בישראל ותקופת השנתיים ומחצה של חיים במשותף מחוץ לישראל קטנה לאין ערוך מתקופת חייהם הארוכה מאד בישראל, ולפיכך אין בה כדי ללמד על ניתוק הזיקה מישראל. לאור אלו אין ספק שבית הדין הרבני מוסמך לדון ולהפעיל את חוק שיפוט בתי דין רבניים לגבי בני הזוג שעניינם הובא בפנינו.

לכאורה, ניתן גם ללמוד ולהסיק מן החומר שנפרש בפנינו, שהצדדים הינם אף תושבי ישראל. אלא שלא ראינו צורך לקבוע מסמרות בדבר, הואיל ודי בכך שהצדדים אזרחי ישראל וקיימת להם זיקה מספקת לישראל על מנת לחסות בצל סמכותו של בית הדין הרבני.

על פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים, מוסמך בית הדין לדון ולפסוק בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, וזאת כדי שבית הדין יוכל לדון ולהכריע באופן יעיל ומהיר בכל השאלות הטעונות הכרעה עם סיום פרק החיים המשותפים של הצדדים כבני זוג. וזו לשונו של סעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים:

"שיפוט אגב גירושין

3.         הוגשה לבית דין רבני תביעת גירושין בין יהודים, אם על ידי האשה ואם על ידי האיש, יהא לבית דין רבני שיפוט יחודי בכל ענין הכרוך בתביעת הגירושין, לרבות מזונות לאשה ולילדי הזוג."

דוגמה יפה לרציונל הטמון בצורך לחסל באופן יעיל בערכאה אחת את כל הענינים הכרוכים בגירושין נוכל למצוא בבקשה להתרת נישואין שהגישה האשה, הנתבעת שבפנינו, לבית המשפט לעניני משפחה במחוז קוק, אילינוי, ואשר תרגום מאושר שלה הוגש לבית הדין ע"י ב"כ האשה. בכתב תביעה זה מבקשת האשה לתת פסק דין להתרת נישואין; להעניק לאשה את המשמורת הבלעדית על הילד הקטין במידה והצדדים לא יוכלו להגיע יחדיו לידי הסכם הורות ראוי; להעניק לאשה מזונות לילד; לתת צו המונע מן הבעל לתבוע מזונות מן האשה, בעבר בהווה ובעתיד; להעניק לאשה את הרכוש שלא נחשב רכוש משותף של הצדדים; להעניק לאשה חלק הוגן וצודק ברכוש המשותף ולתת פתרון הוגן וצודק לכל הנושאים האחרים הנובעים מהנישואין; להעניק לאשה תשלום בגין שכ"ט עו"ד שלה והוצאות הקשורות לתביעה שהוגשה; וכן לתת כל תרופה נוספת או אחרת כפי שבית המשפט ימצא לנכון. הכותרת לכל תביעות אלו הינה קצרה ותמציתית: "בקשה להתרת נישואין". אכן נראה כי גם האשה סבורה שההגיון מחייב כי בעת הגירושין יוסדרו כל העניינים הכרוכים בכך בערכאה אחת.

על פי המצב המשפטי הקיים בישראל, קיימת סמכות מקבילה לבתי הדין הרבניים ולבתי המשפט לעניני משפחה לדון בנושאים שונים הכרוכים בגירושין. זאת בשונה מענין הגירושין, אשר לגבי בני זוג ששניהם יהודים, מסור כל כולו לבית הדין הרבני (סעיף 1 לחוק שיפוט בתי דין רבניים; סעיפים 1, 3 ו-25(ב) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995). סמכותו היחודית של בית הדין הרבני, כאמור בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי דין רבניים שצוטט לעיל, לדון בתביעות הכרוכות בגירושין, מותנית בכך שתביעות אלה הוגשו לבית הדין הרבני בטרם הוגשו תביעות מקבילות לבית המשפט לעניני משפחה (בג"צ 5507/95 אמיר נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה  ואח', פ"ד נ(3) 321, 329). משהוקנתה סמכות לאחת הערכאות בענינים הנתונים לסמכות המקבילה, נשללת הסמכות של חברתה והסמכות המקבילה הופכת להיות סמכות יחודית. הדבר מעוגן בעקרון הכיבוד ההדדי בין ערכאות השיפוט, ושורשיו נעוצים בפסיקת בית המשפט העליון (בג"ץ 170/56 רחמני נ' רחמני, פ"ד יא 247, 250 (1957)) וכן בסעיף 25(ב) לחוק בית משפט למשפחה. התביעות המוגשות לבית הדין חייבות להיכרך כדין ובכנות בתביעת גירושין כנה, שאם לא כן עלולה להישלל סמכותו של בית הדין הרבני אף שהתביעות שהוגשו בפניו קדמו לאלו שהוגשו לבית המשפט (בג"צ 8497/00 פייג-פלמן נ' פלמן, פ"ד נז(2) 118, 132).