סמכות בין-לאומית של ביה''ד לדון במשמורת ילדים כרוכה

בפנינו ערעור על החלטת בית הדין האזורי, מיום כ"ז באדר ב' התשע"ו (6/4/2016). שלפיה, הסמכות לדון בענייני המשמורת של הקטינות נתונה לביה"ד. הופיעו המערערת וב"כ עו"ד עמיהוד בורוכוב, המשיב וב"כ עו"ד איתן בן עמי.

להלן החלטת ביה"ד האזורי [...] נשואת הערעור:

"ולאור כל זאת, קובע ביה"ד כי הסמכות לדון במשמורת הקטינות והסדרי הראיה נתונה לו."

בית הדין שמע את ב"כ הצדדים באורך רוח ועיין בחומר שבתיקים.

• א. טענות הצדדים

מן המקובץ עולה כי עילת הערעור המרכזית של המערערת מבוססת על האמור בסעיף 4א (ה) לחוק שיפוט בתי דין רבניים, המסדיר את הסמכות הבין-לאומית בתביעה לגירושין, וזה לשונו:

"אין בהוראות סעיף זה כדי להקנות לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בעניינים הכרוכים בגירושין."

לטענת המערערת, בהתאם להוראות סעיף זה, הסמכות הנתונה לבית הדין במקרה של בני זוג שמקום מושבם הוא מחוץ לגבולות מדינת ישראל היא רק בתביעת הגירושין עצמה ולא בתביעות הכרוכות אליה. מכאן מבקשת היא לטעון, שבית הדין הרבני משולל סמכות לדון בענייני משמורת הקטינות שנכרכו בתביעת הגירושין של המשיב, מאחר ובמקרים מעין אלו הסמכות מוקנית לבית המשפט לענייני משפחה.

בטענותיה הודפת המערערת גם את האפשרות להישען על הסכמתה המפורשת או על ההסכמה שממילא מעצם הופעתה לדיונים הראשונים. לטענת המערערת מאחר ולבית הדין אין סמכות עניינית בהתאם להוראות הסעיף הנ"ל ובנסיבות התיק, הרי שהסכמת בעלי הדין אין בכוחה לייצר סמכות. כביסוס לדבריה נציין את פסקי בג"ץ (ראו לדוגמא בג"ץ 507/85 בהיג' תמימי, עו"ד, ואח' נ' שר הביטחון ואח' מ (2) 505, 511, ובג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים).

כמו כן, נשענת המערערת בטענותיה על פסק הדין שניתן בעניין זה על ידי בית המשפט המקומי בדרום אפריקה שלפיו, מאחר ומקום מגוריה של המערערת עם הקטינות היה בישראל, הרי שהסמכות לדון בזה (בהתאם לאמנות הבינלאומיות) תהיה בבית המשפט בישראל. לטענת המערערת המשמעות היא שבית המשפט בדרום אפריקה שולל את סמכותו שלו זה רק על מנת להעניק את הסמכות לערכאה המקבילה בישראל, קרי, בית המשפט לענייני משפחה. ולא לבית הדין הרבני, שהינו בית דין דתי.

עוד טוענת כי אין בהסכמתה לכבול את הקטינות מלתבוע בשם עצמם.

אלו תמצית טענותיה של המערערת.

המשיב מכחיש את טענות המערערת וטוען כי לבית הדין סמכות גם בתביעות הכרוכות, מה גם שהמערערת הסכימה לסמכות בית הדין בכך ששיתפה פעולה עם בית הדין בדיונים שהתקיימו.

• ב. דיון והכרעה

לאחר שמיעת דברי הצדדים באורך רוח ולאחר העיון בחומר שבתיק, בית הדין דוחה את הערעור וקובע שהסמכות לדון במשמורת הקטינות נתונה לבית הדין הרבני.

בית הדין סבור, כי פרשנות מוטעית בסעיף 4א (ה) לחוק שיפוט בתי דין רבניים, ובהחלטת בית המשפט המקומי בדרא"פ, היא זו שהובילה את המערערת לפתחו של בית הדין הגדול.

לדעת בית הדין, הוראות סעיף 4א (ה) הנ"ל, לא באה לצמצם את הסמכויות הקיימות לבית הדין האזורי מכוח החוק, אלא להעניק לו סמכות נוספת בתביעת הגירושין, במקום שהיה נראה, לפי הוראות החוק שקדם לתיקון שבסעיף זה, שאינה קיימת לו.

נבהיר דברנו: