סמיראת ואח' נ' פרגיות ירושלים (מקבוצת תדמיר ניהול והפעלה (2006)) ואח'

החלטה

בפני בקשה לחייב את המשיבים (התובעים) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש (הנתבע 3 – קיבוץ נערן; להלן: הקיבוץ).

התובעים הינו תושבי איו"ש אשר עבדו בשנת 2005 כשומרים בחווה לגידול אפרוחים הנמצאת בשטחו של הקיבוץ. מדובר בקיבוץ הממוקם בבקעת הירדן ליד יריחו. נטען, כי בתאריך 3/3/2005 הגיעו לשטח החווה, בה שהו אותה עת התובעים, הנתבעים 4 ו 5. הנתבעים 4 ו 5 תקפו את התובעים, כפתו אותם ולאחר מכן שדדו, יחד עם אחרים שהגיעו למקום, את רכוש החווה.

כאן המקום לציין את הנתונים הבאים, שעיקרם אינו מצוי במחלוקת בין הצדדים:

החווה נמצאה בשטח החקלאי הקיבוץ, אך הושכרה לחברה פרטית והופעלה על ידה.

הנתבעים 4 ו 5 הועמדו לדין בגין מעשיהם, וזאת במסגרת ת.פ. (מחוזי ירושלים) 926/05 והורשעו על פי הודייתם.

הנתבע 4 שימש במועד הרלוונטי כרכז ביטחון שוטף צבאי (רבש"צ) של הקיבוץ. ככל הנראה הדבר היה באישור משרד הביטחון; הנתבע 5 התגורר בקיבוץ אותה עת.

מספר חודשים טרם האירוע היה אירוע נוסף של שוד במקום. עוד נטען, כי נציגי המבקש נהגו להגיע מעת לעת לביקור בחווה.

בכתב התביעה נטען כי הקיבוץ התרשל כלפי המשיבים בכך שהעסיק אנשים עבריינים ו/או בעייתיים בתפקידי מפתח בקיבוץ; וכן התרשל בכך שלא שמר על סביבת עבודה בטוחה. עוד נטען, כי הקיבוץ לא סיפק למשיבים מכשירי קשר ולא התקין במקום עבודתם מצלמות וציוד אחר אשר יכול היה למנוע את האירוע.

הקיבוץ הכחיש את הטענות וטען כי הנתבע 4 אכן היה רבש"צ בקיבוץ, אך זאת היה עוד מהתקופה בה התנהל הקיבוץ על ידי ועד ממונה. בכל מקרה, המינוי היה באישור משרד הביטחון; לעניין הנתבע 5, מדובר היה בתושב במקום ותו לא. לעניין יתר הטענות – שטח החווה מוקם בשטחים החקלאיים של הקיבוץ והופעל על ידי חברה פרטית. לכן, את כל הטענות לגבי סדרי הביטחון במקום ואמצעי הקשר ושאר האמצעים יש להפנות לאותה חברה. אציין בהקשר זה, כי בתחילה נתבעו החברות שהפעילו על פי הטענה את המקום (הנתבעות 1 ו 2) אולם התביעה כנגדן נדחתה מטעמים שונים.

בהקשר לבקשה המונחת בפני, טוען הקיבוץ כי המשיבים אינם תושבי ישראל ולכן לא יוכל להיפרע מהם במידה והתביעה כנגדו תידחה. הדברים נכונים גם כאשר אין מדובר בתביעה שסיכוייה נמוכים; ונכונים שבעתיים במקרה דנן מקום בו – לשיטת הקיבוץ – סיכויי התביעה נמוכים ביותר.

בתגובה, טענו המשיבים כי התביעה הוגשה גם כנגד התוקפים עצמם (הנתבעים 4 ו 5) שאחריותם אינה במחלוקת לאור הרשעתם בהליך הפלילי. לכן, יש להניח כי הם יחויבו בתשלום פיצויים בהליך זה. משכך, גם אם בתום ההליך תידחה התביעה כנגד הקיבוץ, הרי בה בעת היא תתקבל כנגד הנתבעים 4 ו 5 ולכן, יהיו ברשותם נכסים מהם יוכל הקיבוץ להיפרע. בנוסף, נטען כי הנתבע 4 עובד במפעל ישראלי לחומרי ניקוי שנמצא באזור התעשיה שליד אריאל.

לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, ויש לחייב כל אחד מהמשיבים בהפקדת ערובה בסכום של 5,000 ₪ בקופת בית המשפט.

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי:"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע למתן ערובה לתשלום כל הוצאות הנתבע". התקנה אינה קובעת כללים ליישומה ואלו נקבעו בהלכה הפסוקה. כך, נפסק כי אין לחייב תובע בהפקדת ערובה כתנאי לניהול ההליך אלא במקרים חריגים בלבד (רע"א 2442/98, מיוחס נ' רוזן, פ"ד נג(2)145; רע"א 2808/00, שופרסל בע"מ נ' ניב, פ"ד נד(2)845). הטעם לכך הוא כי זכות הפנייה לערכאות השיפוטיות היא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה (רע"א 544/89, אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מ"ד (1) 647). זכות זו אמורה להיות נגישה לכל ואין היא נחלתם של אלה שבידם יכולת כלכלית לממן הליך משפטי.

אולם, כאשר מדובר בתובע המתגורר מחוץ לתחום השיפוט ואין בידו להצביע על נכסים במדינת ישראל מהם יוכל הנתבע להיפרע לעניין הוצאותיו, הרי הנטייה היא לחייבו בהפקדת ערובה.

בסופו של דבר בית המשפט ישקול כל מקרה על פי נסיבותיו, ושיקול הדעת בנדון הינו רחב (ר' אורי גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורת עשירית, עמ' 750-751).

במקרה דנן, לא ניתן להתעלם מכך שסיכויי התביעה כנגד המבקש אינם גבוהים. הדברים נאמרים לאחר שהצדדים הגישו תצהיריהם אך בטרם שמיעת הראיות. לכן, אין מדובר במסקנה סופית. בכפוף לכך, אציין בזהירות הראויה שלא ברור מהו הבסיס המשפטי לטענות המשיבים כנגד הקיבוץ. למרות שאין מחלוקת שהמקום בו עבדו המשיבים היה בתחום שטחו (החקלאי) של הקיבוץ, הרי מדובר היה בעסק בבעלות פרטית. המשיבים הפנו לכך כי הנתבע 4 היה אחראי הביטחון של המבקש, אך סבורני – על פני הדברים – כי נתון זה אינו מטה את הכף לחובת הקיבוץ, כי אם דווקא להיפך, שהרי לא ניתן לצפות שהקיבוץ יציב שומר על אחראי הביטחון, פן הלה יחליט לשדוד עם אחרים עסק המצוי בתחום הקיבוץ . . .

גם העובדה שהנתבע 5 היה תושב בקיבוץ, אינו מקים אחריות כלשהי של הקיבוץ.

עיון בגזר דינם של השניים מעלה כי עברם היה נקי עד לאותו אירוע.

המשיבים העלו טענות נוספות כנגד הקיבוץ (אי קיום סיורים שוטפים, אי מתן אמצעים כגון מכשירי קשר וכיוב'), אך דווקא העובדה שמי ש"ניהל" את השוד היה אחראי הביטחון מוליכה למסקנה כי אמצעים אלה (שספק רב באם הקיבוץ, ולא החברה שהפעילה את החווה היתה אמורה לספקם) היו מסייעים במשהו למניעת האירוע. משכך, ספק באם תוכח אחריותו הישירה או השילוחית של הקיבוץ.