סמט נ' ישועה

1.בתביעה שלפניי מבוקש סעד של סילוק ידם של הנתבעים. תביעה דומה הוגשה נגד הנתבעים בשנת 2007 והוכרעה בשנת 2009. אין חולק כי הנתבעים הם דיירים מוגנים בדירה המצויה ברחוב אבינועם ילין 8 בירושלים (גוש 30083 חלקה 77 תת חלקה 7) (להלן: הדירה). הנתבעים מתגוררים בדירה משנת 1981.

הרקע הכללי וטענות הצדדים

2.ברקע התביעה שלפניי עומדת תביעה קודמת שהוגשה נגד הנתבעים בשנת 2007 (להלן: התביעה הראשונה). התביעה הראשונה הוגשה על ידי בעלים קודמים של הדירה. בתביעה הראשונה נטען כי הנתבעים הפרו את הסכם השכירות בכך שבנו פרגולה בגג הבניין, התקינו מזגנים וביצעו שינויים בדירה ותוספות בנייה ללא קבלת אישור הבעלים. עוד נטען כי הנתבעים גרמו נזק לדירה עקב תוספות הבנייה הנטענות. ביום 22.12.2009 ניתן פסק דין בתובענה (כב' השופטת ר' שלו-גרטל). בפסק הדין נדחו מרבית טענות התובעים שם. כך, דחה בית המשפט את הטענות לעניין תוספת בנייה בגג. בית המשפט קבע כי הבנייה בוצעה עוד טרם נרכשה הדירה על ידי התובעים בתביעה הראשונה, וכי מידע על תוספות הבנייה הועבר אליהם מהבעלים הקודמים של הדירה וכן משמאים שנשלחו לדירה כדי לערוך חוות דעת במסגרת בקשה למשכנתה. ביחס לשינויים שבוצעו בדירה עצמה קבע בית המשפט כי גם אלה בוצעו שנים רבות קודם להגשת התביעה, ובהסכמת הבעלים הקודמים; וכי מכל מקום, מרבית השינויים (ובכללם תיקוני חשמל ואינסטלציה) נעשו לצורך הכשרת הדירה לצורך מגורים, ואין בהם כדי לבסס עילת פינוי. בית המשפט קבע עוד כי התיקונים והשיפוצים שנעשו על ידי הנתבעים השביחו את הדירה ואפשרו מגורים סבירים, וכי השינויים שנעשו קיבלו את אישור הבעלים, בין בכתב ובין בעל פה, חלקם מראש וחלקם בדיעבד. אשר לבניית הפרגולה על הגג קבע בית המשפט כי הסכם השכירות החריג במפורש את גג הבניין מהמושכר. לפיכך, נקבע כי בניית הפרגולה והשימוש שנעשה על ידי הנתבעים בגג מהווים הפרה של תנאי השכירות. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי לא הוכח שמדובר בשינוי שגרם נזק לדירה או לבניין. בנסיבות אלה, ציין בית המשפט כי לא יורה על פינוי דיירים מוגנים בהיעדר הוכחה על פגיעה הגורמת להפחתה בערך המושכר. בית המשפט ביכר להורות על הסעד המשני שהתבקש על ידי התובעים, והורה לנתבעים להסיר את הפרגולה ולהשיב את המצב לקדמותו. בית המשפט הוסיף, במאמר מוסגר, כי אף אם היה נקבע שקמה עילת פינוי בגין בניית הפרגולה, היה מקום להעניק לנתבעים סעד מן הצדק. בסיכומו של דבר התביעה נדחתה ברובה, והנתבעים חויבו להרוס את הפרגולה ולהחזיר את מצב הגג לקדמותו בתוך 60 ימים.

3.התביעה שלפניי הוגשה בשנת 2013, היינו, כארבע שנים לאחר שניתן פסק הדין בתביעה הראשונה. התביעה הוגשה על ידי תובעים אחרים מאלה שהגישו את התביעה הראשונה. בכתב התביעה טענו התובעים כי הם הזכאים להירשם כבעלי הזכויות בדירה, לאחר שרכשו את הזכויות מהבעלים הרשומים, וכי בשלב זה רשומה לטובתם הערת אזהרה כנגד זכויות הבעלים.

4.בכתב התביעה טענו התובעים כי בניגוד לפסק דינו של בית המשפט בתביעה הראשונה, הנתבעים לא הרסו את הפרגולה ולא השיבו את המושכר לקדמותו. לפי הטענה, במועד הגשת התביעה הפרגולה לא הוסרה ועל גג הבניין, בצמוד לדירה, מצויות תוספות בנייה שנבנו על ידי הנתבעים. לפיכך, לטענת התובעים, משהנתבעים הפרו את פסק הדין ואת התחייבויותיהם לפי ההסכם ולפי הדין, קמה לתובעים עילת פינוי מכוח סעיף 131(2) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. עוד נטען בכתב התביעה כי לנתבעים ניתנה הגנה מן הצדק במסגרת פסק הדין בתביעה הראשונה, ועל כן, אין הם יכולים ליהנות בשנית מסעד של הגנה מן הצדק על רקע הפרת התחייבויותיהם והזלזול, כך לפי הטענה, בפסק הדין של בית המשפט. יוער כבר בשלב הנוכחי כי טענת התובעים לפיה הנתבעים נהנו מסעד מן הצדק במסגרת פסק הדין בתביעה הראשונה אינה נכונה, היות ובפסק הדין לא ניתנה לנתבעים הגנה מן הצדק. עוד יוער כי במהלך בירור התובענה, ובפרט במסגרת התצהירים והסיכומים השתנתה גרסת התובעים והתפתחו טענותיהם לעניין ביצוע שינויים בדירה.

5.הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה תוך שהם מציינים כי הם הרסו את הפרגולה לאחר שניתן פסק הדין בתביעה הראשונה. הנתבעים ציינו כי לא ביצעו כל תוספת בנייה חדשה בדירה וכי השיבו את המצב לקדמותו בהתאם להוראת פסק הדין. הנתבעים טענו עוד כי התובעים מושתקים מהעלאת טענות ביחס לשינויים במושכר, שטיבם הוכרע בהליך הקודם (למעט לעניין הפרגולה). הנתבעים הוסיפו כי התובעים לא הוכיחו את זכויותיהם ביחס לדירה, וכי ככל שהם רכשו את הנכס הרי שהוא נרכש במצבו הנוכחי, ועל כן הם אף מושתקים מלטעון כנגד הסכמות שניתנו בעבר (ואף הוכרו ככאלה בפסק הדין בתביעה הראשונה). הנתבעים הוסיפו כי התביעה הוגשה ללא עילה שבדין, ומתוך מטרה לפנותם כדי שהתובעים יוכלו לבנות במקום בית דירות. הנתבעים צירפו לכתב ההגנה פרסום על שיווק בית דירות תחת השם "פנינת גאולה". בנסיבות אלה נטען כי יש לדחות את התביעה, ולחלופין, עתרו הנתבעים לסעד מן הצדק נוכח מצבם הכלכלי הקשה והעובדה שזוהי דירת מגוריהם היחידה.

6.הלכה למעשה, התובעים לא הכחישו את העובדה שהם מעוניינים להרוס את הבניין כולו ולבנות תחתיו בניין חדש המשווק לציבור. עוד בקדם המשפט הראשון מיום 31.12.2013 (שנשמע לפני כב' השופטת ש' רנר, טרם מינויה לבית המשפט המחוזי), הצהיר בא כוח התובעים לפרוטוקול כך: "מאחר והתובעים מעוניינים למעשה להרוס את הבניין כולו וממילא עילת צורך עצמי[] תקום להם, אני מוכן להציע דיור חלופי לנתבעים ומבקש שבית המשפט יאפשר לנו תקופה של כחודשיים שלושה על מנת לנסות למצות את המהלך. במידה ולא אנו נעמוד על המשך ניהול ההליך" (עמ' 1 לפרוטוקול, שורות 15-12). בהמשך להודעה זו נעשו מספר רב של ניסיונות להביא את הצדדים להסכמה. בכלל זאת, ארבעה קדמי משפט הוקדשו לניסיונות חוזרים ונשנים למציאת דיור חלופי לנתבעים, והצדדים אף ערכו מספר סיורים כדי לבחון דירות פוטנציאליות. בסופו של יום, הצדדים לא הגיעו לעמק השווה. משכך, התקיים דיון הוכחות וניתן פסק דין זה.

דיון והכרעה

7.השאלה העומדת להכרעה היא אם התובעים הוכיחו התקיימותה של עילה לפינוי הנתבעים מהמושכר בשל טענות לשינויים שבוצעו במושכר. אקדים ואציין כי לגישתי, דין התביעה להידחות.