סמוקיש ואח' נ' חייטמן ואח'

פסק דין

ענייננו בתביעה לפיצוי בגין נזקי רכוש כתוצאה מתאונת דרכים שאירעה בתאריך 26/07/08.

התובע מס' 1 היה בעת הרלוונטית הנהג של רכב מיצובישי מ.ר 14-025-02, שבבעלות התובע מס' 2 (להלן: "רכב התובע").

הנתבע מס' 1 היה הנהג והבעלים של רכב מסוג יונדאי, מ.ר 76-034-04 (להלן: "רכב הנתבע", או "הרכב הפוגע"), שהיה מבוטח בעת הרלוונטית אצל הנתבעת מס' 2 (הראל, חב' לביטוח), בביטוח אחריות כלפי צד ג'.

על-פי כתב התביעה, ביום 26/7/08 פגע רכב הנתבע, תוך כדי נסיעה, ברכב התובע, כשהוא חונה לצד הכביש באחד מרחובות נצרת עלית. לרכב התובע נגרמו נזקים עד כדי השבתתו באובדן גמור. התובע טען כי אירוע התאונה נגרם בשל רשלנותו של הנתבע 1, ועתר לחייבו ולחייב את הנתבעת 2 בתשלום הנזק שנגרם לרכבו, בסך 6,052 ₪ על פי הערכת שמאי מטעמו, ובהשבת שכר טרחת השמאי בסך 800 ₪.

הנתבעת 2 הגישה כתב הגנה מטעמה, ואילו הנתבע 1 לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיון. מדברי באת-כוח התובעים במהלך הדיון התברר כי אין בידיה אישור זימון כדין לנתבע 1.

בכתב הגנתה, טענה הנתבעת 2 כי דין התביעה נגדה להידחות על הסף, בהיעדר כיסוי ביטוחי לתאונה מאחר והמבוטח נהג ברכב כשהוא תחת השפעת משקאות אלכוהוליים, בניגוד לתנאי הקבוע בפוליסת הביטוח. חברת הביטוח לא חלקה על נסיבות התאונה או על גובה הנזק הנטען בכתב התביעה.

במהלך הדיון שהתקיים בפניי הגיעו הצדדים להסדר דיוני על פיו יסכמו טענותיהם בעל-פה, ללא שמיעת עדים, ויינתן פסק דין מנומק; התובעים יוכלו להסתמך על כל מסמך שצורף לכתב התביעה; הנתבעת 2 תהא רשאית להציג את ההודעות של התובע 1, ושל הנוסעת הנוספת ברכב התובע, כפי שנמסרו לחוקר מטעם חברת הביטוח, וכן תהא רשאית להציג את ההודעה שמסר הנתבע 1 לסוכן הביטוח ותמונות שצולמו במקום התאונה, בנוסף למסמכים שצורפו לכתב ההגנה.

בסיכומיו טען ב"כ הנתבעת 2 כי ישנן ראיות המצביעות על כך שהנתבע 1 היה שתוי בעת התאונה. על פי דו"ח חקירה שנערך בידי חוקר פרטי מטעם חברת הביטוח, התובע 1 והנוסעת הנוספת שהייתה איתו, דיווחו שלאחר התאונה, הנתבע 1 ונוסע נוסף שהיה איתו ברכב נראו שתויים, והנוסע הנוסף אף יצא מן הרכב ובידו כוס משקה אלכוהולי. כמו כן, הסברי הנתבע 1 לתאונה אינם סבירים, והוא מסר מספר פרטים סותרים ביחס לאירוע. כל אלה מתיישבים עם המסקנה שהתאונה נגרמה בשל נהיגה בשכרות, ולפיכך חל החריג בפוליסה.

מנגד טען ב"כ התובע, כי הסברי הנתבע 1 אודות התאונה הנם סבירים והגיוניים, ולא נפלו סתירות כלשהן בגרסתו. הגם שעל-פי העדים לתאונה ניידת משטרה הגיעה למקום, לא בוצעה לנתבע 1 בדיקת שכרות, דבר המלמד, כי לא היה קיים כל חשש בלב השוטרים לשכרות בעת התאונה. כמו-כן נטען, כי על-פי פסיקת בתי המשפט נהיגה בשכרות אינה מפקיעה את הכיסוי ביטוחי, ואף אין מקום להחיל את הדוקטרינה של אשם תורם בחוזי ביטוח. ב"כ התובע הפנתה לשני פסקי דין, הרלוונטיים לטעמה: האחד, פסק-דין של בית משפט השלום בירושלים (אולם באותו עניין בפוליסת הביטוח לא היה חריג מפורש אודות נהיגה בשכרות), שם נקבע כי חברת הביטוח אינה יכולה לשלול את זכותו של המבוטח לתגמולי ביטוח עקב רשלנותו, מקום שאין בפוליסה הוראה מפורשת המאפשרת זאת (ת"א (י-ם) 8533/05 דאדו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פורסם בנבו, 8/1/08). בפסק הדין השני, גם הוא של בית משפט השלום, נדונה שוב פוליסת ביטוח שלא היה בה חריג מפורש של נהיגה בשכרות, ונקבע כי הסתרת העובדה שהמבוטח נהג בשכרות אינה מהווה "מרמה" כלפי חברת הביטוח, וכן נקבע כי אין מקום להחיל את הדוקטרינה של אשם תורם חוזי בחוזה ביטוח באותן נסיבות (ת"א (ת"א-יפו) 67880/06 טרפיק ליס נ' חזן, פוסרם בנבו, 22/7/07). שני פסקי דין אלה אינם רלוונטיים, שכן בעניין שלפניי קיים חריג מפורש בפוליסת הביטוח, המחריג, לכאורה, נהיגה בשכרות מן הכיסוי הביטוחי.

קראתי בעיון את דוח החקירה של המבוטח, והודעות העדים שנסעו ברכב התובע, ולא מצאתי בהם את הסתירות עליהן הצביע ב"כ הנתבעת 2. ראשית, חקירת הביטוח נערכה למעלה משנה וחצי לאחר אירוע התאונה, ובנסיבות אלה אך טבעי כי הנחקרים אינם זוכרים היטב את מלוא הפרטים באשר לתאונה. שנית, הגרסה שמסר הנתבע 1 לסוכן הביטוח בסמוך לתאונה (על גבי טופס הדיווח), אינה שונה באורח משמעותי מן הגרסה שמסר לחוקר הביטוח שנה וחצי לאחר מכן. בשני המקרים ציין כי החליק (או איבד שליטה) ברכב, לאחר שעבר בנסיעה על גבי "הבמפר" שברחוב. כמו כן, לא ניתן לכנות את הסבריו לתאונה "בלתי סבירים" ולקבוע כי הם מובילים למסקנה שהתאונה נגרמה עקב שימוש באלכוהול, שכן תאונות עלולות להתרחש גם ללא שימוש באלכוהול, מטבע "הגורם האנושי". באשר לפרטים אחרים שמסר הנתבע 1, ולגביהם טען ב"כ חברת הביטוח כי נפלו בהם סתירות, כגון צבע הרכב הנפגע, הנוכחים בזירת התאונה והיכרות קודמת עם התובע, לא מצאתי כי נפלו סתירות כלשהן בגרסתו של הנתבע 1. שלישית, העובדה שבמועד התשאול על ידי חוקר הביטוח (למעלה משנה וחצי ממועד התאונה כאמור) מסר המבוטח כי אין ברשותו רישיון משום שנתפס נוהג בשכרות בסוף השבוע האחרון, אינה יכולה ללמד על סבירות לכך שבמועד התאונה היה תחת השפעת משקאות משכרים.

זאת ועוד, התובע מס' 1 מסר במענה לשאלת חוקר הביטוח "איך נראה לך נהג הרכב השני", כי הוא "לא בטוח, הבחור השני ברכב היה שיכור לגמרי, וכשהנוסע יצא מהרכב הוא החזיק כוס וודקה רד-בול ביד". בעדות זו אין די כדי להצביע על שכרות הנהג, אלא לכל היותר על זו של הנוסע הנוסף ברכבו, וגם אז - כסברה והשערה בלבד. גם הנוסעת הנוספת ברכב התובע אינה מתייחסת בדבריה ספציפית למצבו של נהג הרכב הפוגע, אלא מסרה כי "לפי הרושם נראה כי הם היו 'מחוקים' שיכורים או מסטולים משהו כזה". ויודגש, אף אחד מן העדים לא צפה במבוטח כשהוא שותה משקה אלכוהולי, וכל שמדובר הוא בהתרשמות בלבד. הממצאים עליהם הצביעה חברת הביטוח, אין בהם די כדי להוכיח כי הנתבע 1 היה שיכור בעת התאונה. בכדי להרים את נטל ההוכחה להתקיימותו של חריג בפוליסה, על חברת הביטוח להוכיח בממצאים פוזיטיביים ובראיות את מצבו של המבוטח בעת התאונה. לא די בראיות נסיבתיות ובהשערות וסברות של עדים המעורבים בתאונה.

בבית משפט השלום בחיפה נדון לאחרונה חריג בפוליסת ביטוח תאונות אישיות, הקובע כי הפוליסה אינה מכסה "מקרה ביטוח" שנגרם למבוטח על ידי או כתוצאה משימוש באלכוהול. בית המשפט הבחין בין המונחים "מקרה ביטוח" ו"תאונה", וקבע כי על אף שהוכח בראיות שהמבוטח היה שיכור בעת התאונה, אין מקום לקבוע כי מקרה הביטוח נגרם כתוצאה משימוש באלכוהול, שכן לתאונה היו מספר גורמים, שיתכן והשימוש באלכוהול היה אחד מהם. לענייננו חשוב לציין, כי באותו פסק-דין, הקביעה כי המבוטח היה שיכור, נעשתה על פי המבחנים שנקבעו בפקודת התעבורה, כאשר נמצא שריכוז האלכוהול בגופו היה גבוה בהרבה מן המותר על פי הפקודה (ת"א (חיפה) 11308-07-08 סאמח שמס המנוח נ' איי.איי.ג'י. ישראל חברה לביטוח בע"מ, פורסם בנבו, 3/7/11).

בפסק דין אחר נקבע כי את המונח "שכרות" אשר נכלל בחריג לפוליסת ביטוח חיים, כמונח מן התחום הפלילי-תעבורתי, יש לפרש בהתאם להוראות פקודת התעבורה והתקנות מכוחה, שהיא החוק הספציפי העוסק בהתנהגות נורמטיבית הנדרשת מנהגים ומגדירה באופן ספציפי מהו מצב של שכרות, בכל הנוגע לנהג ברכב (ת"א (חיפה) 7595/08 עזבון המנוח גומייד מוחמד ז"ל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ, פורסם בנבו, 27/10/10).

בעניין שלפניי, אין צורך להכריע בשאלה מהו רף השכרות הנדרש לצורך קביעה בדבר התקיימותו של חריג בפוליסת ביטוח המחריג במפורש נהיגה בשכרות מן הכיסוי הביטוחי, וכן אין גם מקום לעמוד על ההבדל בין המונח נהיגה "תחת השפעת משקאות אלכוהוליים" ובין המונח "שכרות" המופיע בפקודת התעבורה, שכן ממילא חברת הביטוח לא עמדה בנטל ההוכחה להיות הנתבע 1 תחת השפעת משקה אלכוהולי.

למעלה מן הצורך, אציין כי אף אם היו בידי חברת הביטוח ראיות כלשהן לשכרותו של המבוטח, הנני מסופק אם עלה בידיה להוכיח את תוקפו של החריג לפוליסה, בנסיבות העניין. סעיף ד(1) לפוליסת הביטוח, הנושא את הכותרת "תנאים והסתייגויות", קובע:

"המבטח לא יהא חייב בכל תשלום על פי פסקה זו אם בעת קרות התאונה היה הנהג תחת השפעת משקאות אלכוהוליים, סמים משכרים או כל חומר המשפיע על ערנות הנהג או שיקול דעת בנהיגה, או אם עומדת למבטח הזכות, בהתאם לתנאי הפוליסה או החוק, לתבוע מאת המבוטח את הסכומים שהוא התחייב בהם כלפי צד שלישי" (ההדגשה שלי – י.ס.).

לכתב ההגנה צורף צילום עטיפת פוליסת הביטוח, וצילום של העמוד הכולל את הסעיף הנ"ל בלבד. מכאן, שלא ניתן היה ללמוד על ההקשר של החריג הנ"ל באשר לשאר תנאי הפוליסה, כך שאין זה ברור אם החריג רלוונטי לפרק העוסק בביטוח אחריות כלפי צד שלישי. כמו-כן לא ברור מהו "כל תשלום על פי פסקה זו", שהמבוטח לא יהא חייב בו. האם זה תשלום בגין ביטוח מקיף, ביטוח צד ג', או אחר? הנה-אם-כן, הנתבעת 2 לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה, להראות כי החריג תקף ביחס לאחריות כלפי צד שלישי. כמקובל בפסיקת בתי המשפט, עמימות וספקות בפרשנות פוליסת הביטוח ייזקפו כנגד חברת הביטוח לטובת המבוטח (ע"א 2016/00 רוזנצוויג נ' רוזנבליט, פ"ד נו(4), 511, 527), ובנסיבות העניין שלפניי, יש לפרשן לטובת קיומו של כיסוי ביטוח, וליתן לתובע ליהנות מן הספק.

בטרם סיום, הייתי מוסיף, אף שהטענה לא הועלתה ע"י התובעים, כי בהנחה שהחריג הנ"ל קיים בפוליסה כפי שהנתבעת 2 טוענת, עדיין אין לו נפקות ותחולה בהיותו עומד בסתירה לתנאי הפוליסה התקנית שהותקנה בתקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו – 1986, ואשר הותקנו מתוקף סעיפים 38 ו-39 לחוק הפיקוח על עסקי ביטוח, התשמ"א – 1981 (ובשמו היום: חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח)), משאין הוא מטיב עם המבוטח.

לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת 2 לשלם לתובעים סכום התביעה, בסך 6,052 ₪, ושכר טרחת שמאי בסך 800 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 26/8/08 ועד למועד הגשת התביעה. כמו כן ישולמו לתובעים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 1,500 ₪.