סמולר נ' ברזילי

החלטה

בפניי בקשה לביטול צו עיכוב יציאה מן הארץ שניתן לבקשת התובע במעמד צד אחד.

על פי הנטען בבקשה לצו עיכוב יציאה מן הארץ, התובע השקיע סכום של 4,000,000 ₪ אצל הנתבע, ובתמורה הנתבע היה אמור להעביר אליו 7% ממניותיה של חברת אי.וי.סי. סופט בע"מ (להלן: "החברה"). על פי הסכם ההשקעה שנכרת בין הצדדים ביום 21.7.2008 (להלן: "הסכם ההשקעה"), ניתנה לתובע הזכות לחזור בו מהסכם ההשקעה ובמקרה כזה שומה היה על הנתבע להחזיר לו את כספו תוך 14 יום. עוד נטען בבקשה כי ביום 18.3.2009 הודיע התובע לנתבע על מימוש זכותו זו, אלא שמאז ועד היום התחמק הנתבע מהשבת כספו של התובע.

התובע הוסיף וציין כי הנתבע פתח חברה בחו"ל, הנושאת שם זהה לחברה בישראל, וקיים חשש כי הוא מתכוון להעתיק את פעילותו העסקית לחו"ל ולהתחמק מהתחייבותו להחזיר לתובע את כספו.

על יסוד האמור בבקשה, ניתן צו ארעי כמבוקש על ידי שופט תורן מחוץ לשעות העבודה.

הנתבע הגיש בקשה לביטול הצו הארעי. הנתבע טען כי הוא איש עסקים העובד בגרמניה וכי מדי שבוע הוא יוצא מן הארץ בתחילת השבוע, וחוזר לארץ בסוף השבוע. הנתבע הבהיר כי אשתו וילדיו מתגוררים בארץ וכי אין לו כל כוונה לעזוב את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת. הנתבע אף הציע, בהסכמת רעייתו, לעכב את יציאתה ואת יציאת ילדיהם, על מנת להניח את דעתו של התובע כי אין בכוונתו לעזוב את הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת. לגופו של ענין טען הנתבע כי לא קיבל מעולם הודעה של התובע בדבר חזרתו מהסכם ההשקעה, וכי המסמך הנושא את חתימתו בהקשר זה אינו אלא מעשה זיוף.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים בכתב ובעל פה, ולאחר שהמצהירים אף נחקרו על תצהיריהם, באתי לכלל מסקנה כי צו עיכוב היציאה מן הארץ איננו יכול לעמוד וכי יש לבטלו, מן הטעמים שיפורטו להלן.

אכן, אין חולק שהתובע השקיע אצל הנתבע סך של 4,000,000 ₪ על פי הסכם ההשקעה. בנוסף, נחה דעתי כי אין ממש בטענתו של הנתבע כאילו התובע לא הודיע לו על מימוש זכותו לביטול הסכם ההשקעה ולהשבת כספי ההשקעה לידיו. לענין זה די להפנות להודעת דואר אלקטרוני ששלח הנתבע לתובע בחודש מרץ 2009 (נספח 11 לתשובת התובע), ובה התייחס לאותה הודעת פרישה של התובע שאת קבלתה הוא מכחיש כיום. ברי איפוא כי התובע הוכיח זכות לכאורה, אם לא למעלה מכך, לקבלת סך של 4,000,000 ₪ מאת הנתבע.

דא עקא, לא נסתרה, ולו כמלוא הנימה, טענתו של הנתבע לפיה אין בכוונתו לעזוב את הארץ, לא לצמיתות וגם לא לתקופה ממושכת, וכי הוא נוהג מדי שבוע לצאת לחו"ל לימים בודדים, לרגל עסקיו. למעשה, הנתבע גם לא נחקר כלל בענין זה. עוד התברר כי מה שעומד בבסיס הנסיון לעכב את יציאתו של הנתבע מן הארץ הוא החשש של התובע שבנסיעתו הקרובה לגרמניה, הנתבע יפעל להברחת כספי הלוואה שהחברה אמורה לקבל בגרמניה, על מנת להעבירם ליעדים אחרים. חשש זה של התובע לא רק שאיננו מבוסס על ראיה כלשהי, אלא שגם אם היה בו ממש, אין הוא יכול להצדיק סעד של עיכוב יציאה מן הארץ. תקנה 384 לתקנות סדר הדין האזרחי [נוסח משולב] התשמ"ד- 1984, קובעת כי בית המשפט רשאי ליתן צו כאמור "אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שהוא [הנתבע- ח.ב.] עומד לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, וכי הדבר יכביד באופן ממשי על קיום ההליך או על ביצוע פסק הדין." עינינו הרואות: לא די בכך שהיציאה מן הארץ תכביד על ביצועו של פסק הדין, אלא התובע נדרש להראות, באופן מצטבר לדרישת ההכבדה, כי מדובר ביציאה מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת. במקרה דנן, אין ראיות כלשהן לכך שבכוונת הנתבע לצאת מן הארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, להבדיל מנסיעת עסקים קצרה שתימשך ימים בודדים. למעשה, הצעתו של הנתבע לעכב את יציאתם מן הארץ של רעייתו וילדיו, היא הראיה הטובה ביותר לכך שאין בכוונתו לצאת מן הארץ לתקופה ממושכת. יצויין כי התובע דחה הצעה זו, שכן לא יציאתו של הנתבע מן הארץ היא שמטרידה אותו, אלא החשש שהיציאה תנוצל לצורך הברחת כספים שהחברה אמורה לקבל בגרמניה.

כאשר התובע נשאל בחקירתו על יסוד מה הוא מניח שהנתבע עומד לעזוב את הארץ לצמיתות, הוא טען כי הדברים נאמרו לו על ידי שותפו לעסקים, אדם בשם דוד הירש. דא עקא, אותו הירש, שותפו של התובע, שנכח באולם בית המשפט ואף הציע להתלוות לנתבע בנסיעתו לחו"ל על מנת להשגיח על מעשיו ולמנוע הברחת כספים, כלל לא חתם על תצהיר לתמיכה בטענה זו, שנותרה איפוא טענה בעלמא.

ב"כ התובע ניסה לשכנעני כי יש ליתן משקל מוגבר לאלמנט ההכבדה, תוך התעלמות מדרישת התקנות להוכחת כוונה לעזיבת הארץ, אלא שאינני יכול להתעלם מהוראתה המפורשת של תקנה 384, וחזקה על מתקין התקנות שלא שיחת את מילותיו לריק כאשר התנה מתן סעד של עיכוב יציאה מן הארץ בשני תנאים מצטברים, ולא הסתפק רק בהוכחת מרכיב ההכבדה.

למעלה מן הצורך אציין כי אינני רואה כיצד עיכוב יציאה מן הארץ ישרת את מטרתו של התובע, שהרי אין המדובר בהברחתו של כסף המצוי כיום בקופתה של החברה, אלא בחשש נטען להברחת כסף שהחברה אמורה לקבל מצד שלישי בגרמניה. פשיטא שהשארותו של הנתבע בארץ יכולה לסכל את קבלת הכסף מאותו צד שלישי, אך אינני רואה איזו תועלת תצמח מכך לתובע, שבין כך ובין אחרת, לא יוכל לשים ידו על כסף זה.

התובע אף הציע שיציאתו של הנתבע מן הארץ תותר בכפוף לכך שיתלווה אליו לאותה נסיעה מר דוד הירש, כדי להשגיח על מעשיו של הנתבע, אלא שזה האחרון התנגד לכך בטיעון כי הדבר יעורר שאלות אצל אותו צד ג' שאמור להעביר כספים לחברה. אין ספק שמדובר אמנם בהצעה פרקטית, אלא שלא ניתן לכפותה על הנתבע מקום שהתובע אינו זכאי לסעד הזמני המבוקש על ידו.

אשר על כן, אני מבטל את צו עיכוב היציאה מן הארץ. יחד עם זאת, בנסיבות הענין כפי שתוארו לעיל, ולנוכח הטענות העובדתיות הבלתי נכונות של הנתבע בקשר לפרישתו של התובע מהסכם ההשקעה, אינני פוסק לזכותו הוצאות משפט.

לבקשת התובע, אני מורה על עיכוב ביצועה של החלטה זו עד ליום 29.12.2009 בשעה 15:00, על מנת שהתובע יוכל לפנות בבקשה מתאימה לערכאת הערעור, אם רצונו בכך.

המזכירות תודיע לצדדים על החלטה זו.

ניתנה היום, י' טבת תש"ע, 27 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: