סמדזה נ' מדינת ישראל

החלטה

1.בפני בקשה לפי סעיף 57 א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] להורות על ביטולה של הודעת איסור שימוש לגבי רכב בבעלות המבקש למשך 30 יום, אשר הוטל ביום 03/01/11.

2.על פי הנטען בהזמנה לדין וכתב אישום (דו"ח) בליל ה- 1.1.11 בשעה 02.15 בערך, נתפס בנו של המבקש בעת שנהג בשכרות ברכב שמספרו 4395323 (להלן: "הרכב").

השוטרים הבחינו בבנו של המבקש שנהג בכביש 40 לדרום,והורו לו לעצור בצד הדרך .

לנהג נערכה בדיקת מאפיינים. עמידתו הייתה מתנדנדת, הליכה על קו- הלך יציב, וביצע בהצלחה במבחן אצבע לאף. השוטר התרשם, הנהג היה תחת השפעת אלכוהול קלה.

הנהג נבדק במכשיר ינשוף, ונמצא כי בגופו אלכוהול בשיעור של 515 מק"ג בליטר אחד של אויר נשוף.

3.ב"כ המבקש עתרה להורות על ביטול איסור השימוש, מאחר ורישיון הנהיגה של הנהג נפסל ל-30 יום, ואילו הרכב משמש את המבקש לצורכי פרנסה.

עוד טענה ב"כ המבקש, כי הרכב נחוץ למבקש על מנת להסיע את הוריו, שהינם חולים סיעודיים. לתמיכה בטענה זו, המציא ב"כ המבקש מסמכים רפואיים בעניין הגב' סמדזה אסתר.

4.  ב"כ המשיבה התנגד לבקשה.

5.השאלה העומדת לבחינה בפני בית המשפט הינה, האם יש יסוד להחלטת קצין המשטרה לאסור שימוש ברכב.

6.כפי שעולה מחומר הראיות בתיק, היינו הודאת הנהג, כי שתה משקה משכר טרם נהיגתו, ופלט בדיקת הנשיפה בינשוף, נהיגתו היוותה סיכון הן לעצמו והן ליתר המשתמשים בדרך, לאור האמור לעיל.

על כן, צדק קצין המשטרה כאשר ראה בנהיגת בנו של המבקש באופן זה, כנהיגה המסכנת את ציבור המשתמשים בדרך.

7.לאחר שבחנתי את חומר הראיות שבתיק, הנני סבורה, שהיו בפני קצין המשטרה די ראיות, שבנו של המבקש ביצע לכאורה את העבירה המיוחסת לו, אשר הצדיקו את נקיטת האמצעים שנקט בהם באיסור השימוש ברכב.

8.יסוד המסוכנות בא לידי ביטוי בסוג העבירה ובקלות הדעת, שבה מסר בעל הרכב את רכבו לידי המבקש מבלי לפקח באופן ממשי, כי הנוהג ברכב יהיה כשיר לנהיגה מבלי לסכן את עצמו ואת יתר המשתמשים בדרך.

9.מאחורי איסור מנהלי על השימוש ברכב עומד הרציונל של נטילת "כלי העבירה" מידי בעליו, בין היתר על מנת למנוע הישנותם של מקרים דומים ועל מנת להדק את פיקוחו של בעל הרכב על הנהג הנוהג ברכב ולוודא באופן מוחלט, שהנהג יהיה מורשה וכשיר לנהוג ברכב.

במתן רשות לנהוג ברכב לאדם אחר מבלי לוודא את האמור לעיל, נטל על עצמו בעל הרכב את הסיכון של נהיגה בלתי שקולה עם אפשרות של פגיעה באחרים וכן היה עליו לדעת, שאם ייתפס הנהג, עלול הוא להיענש גם מנהלית בהתאם לחוק.

בעל הרכב גילה זלזול בסיכונים אלה, ועל כן אין לו להלין אלא על עצמו.

10.הטענה, כי איסור השימוש פוגע בבעל הרכב, היא מקוממת ועלולה להתפרש כאילו נוחותו של המבקש או נוחות בני משפחתו, חשובים יותר משלום הציבור ומתירה עבירה על החוק עד כדי סיכון המשתמשים בדרך.

11.לאחר ששקלתי את מכלול הטענות והשיקולים בתיק שבפני, לא שוכנעתי, כי יש בפני נסיבות אשר מצדיקות ביטול ההודעה בדבר איסור השימוש ברכב או קיצור תקופתה, ומצאתי, כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה אשר הורה על איסור השימוש ברכב.

12.אשר על כן, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת קצין המשטרה והבקשה נדחית.