סמארה נ' מדינת ישראל

פסק דין

לפנינו תביעתה של גב' ג'ומאנה סמארה (להלן: "התובעת" או "גב' סמארה"), כנגד מדינת ישראל – משרד החינוך (להלן: "הנתבעת" או "משרד החינוך) לסעדים כספיים הנובעים מסירובו של משרד החינוך להיענות לבקשותיה של התובעת, משך מספר שנים, לאחד את משרתה כמורה בשני בתי ספר במגזר הערבי לבית ספר אחד.

תחילתו של ההליך בבקשה לצו עשה להורות לנתבעת להשלים את שעות משרתה של התובעת בבית ספר אחד. התובעת עומדת על סעד זה אף בתביעה זו.

בעת הדיון בבקשה לסעד זמני, ולנוכח הצהרת הנתבעת כי ככל שיתפנו שעות הוראה בבית ספר שבו ביקשה התובעת השלמת משרה בקשתה תיבחן בהתאם לנוהל ולניקוד של התובעת, נמחקה הבקשה.

על סמך כתבי הטענות וחומר הראיות שהובאו בפנינו, אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

התובעת הינה בעלת תואר בוגר בהוראה (B.Ed) בהתמחות מדעי המחשב, בעלת תעודת הוראה באומנויות טכניות וחינוך טכני ובעלת רישיון להוראת אמנויות טכניות (התעודות צורפו כנספח א' לתצהיר התובעת). כמו כן, התובעת עברה השתלמויות שונות בנושא מדע וטכנולוגיה (נספח ב' לתצהיר התובעת);

בשנת הלימודים 1996/1997 התקבלה התובעת לעבודה כמורה לטכנולוגיה כללית (ובהמשך גם מחשבים) בשני בתי ספר בעיר טירה – בית ספר חט"ב ב' (להלן: "חט"ב ב") ובית הספר לחינוך מיוחד אל מנאר (להלן: "אל מנאר"). משרתה של התובעת חולקה כך שהיא מלמדת 14 שעות שבועיות בחט"ב ב' ו- 10 שעות שבועיות באל מנאר והיא עובדת קבועה במשרד החינוך;

במגזר הערבי נהוגה "שיטת הניקוד" לצורך שיבוץ והעברה של עובדי הוראה. הניקוד נקבע בהתאם למספר קריטריונים המפורסמים מעת לעת ובכללם מצב משפחתי, ותק, דרגת השכלה, מקום מגורים והמרחק ממקום המגורים למקום העבודה (ראו בסעיף 11 לנוהל העברות, שיבוצים, והשלמות משרה לשנה"ל תשע"ב 2011-2012 מטעם אגף החינוך במגזר הערבי, המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, צורף כנספח ז' לתצהיר התובעת, להלן: "נוהל הניקוד");

בסיכום הניקוד של התובעת לשנה"ל תשס"ח (2008) היתה התובעת בעלת 33 נקודות (נספח ו' לתצהיר התובעת);

במהלך שנות עבודתה בשני בתי הספר הגישה התובעת בקשות העברה והשלמת משרה שמטרתן לאחד את משרתה לבית ספר אחד בלבד – חט"ב ב' (אם כי בשנה"ל תש"ע ביקשה לעבור למשרה מלאה בבית ספר אל מנאר). הצדדים חלוקים בשאלה האם התובעת הגישה את בקשותיה מדי שנה ברציפות החל משנת 1998 ועד מועד הגשת התביעה, או שמא באופן חלקי יותר ולא בכל שנות הוראתה;

בחלק מן השנים בהן הגישה התובעת בקשות העברה/השלמת משרה נענתה על ידי משרד החינוך כי בקשתה התקבלה ותידון בוועדת השיבוץ, וככל שהחלטת הוועדה תהא חיובית, תימסר לה הודעה במהלך חופשת הקיץ;

במקרה של דחיית בקשה להעברה/השלמת משרה לא נמסרת למבקש הודעה כלשהי ולכן גם לא נמסרו לתובעת תשובות דחייה לבקשותיה במשך השנים;

בפועל, עד מועד הגשת התביעה לא התקבלו בקשותיה של התובעת והיא מוסיפה ללמד בשני בתי הספר.

טענות התובעת –

לא היתה כל הצדקה לאי שיבוצה של התובעת בבית ספר אחד, ומכאן כי מדובר בשיקולים זרים ולא ענייניים, בחוסר תום לב ובשרירות מנהלתית. יתירה מזאת, על פי הניקוד הגבוה של התובעת היה מקום לקבל את בקשותיה, ואף מצבה האישי הצדיק היענות להן (היותה אם לארבעה ילדים, מתוכם שלישייה אחת, והקושי האדמיניסטרטיבי הכרוך בעבודה בשני בתי ספר);

התובעת היתה והינה מוסמכת ללמד מדעים על פי השכלתה והכשרתה, לרבות ההשתלמויות שעברה במקצוע "מדע וטכנולוגיה", ואף על פי כן הועדפו מורים אחרים על פניה מבלי שניתן הסבר כלשהו לעדיפותם על פני התובעת;

העובדה כי לא ניתן כל מענה לבקשות העברה/השלמת משרה אלא כאשר הבקשה מתקבלת, והעובדה כי לא נמסרו פרוטוקולים או מסמכים כלשהם המעידים על דרך קבלת ההחלטה בבקשות התובעת מהוות פגיעה בסדרי המינהל התקין ועומדת בניגוד להוראות החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקה), תשי"ט- 1958, המחייבות עובד ציבור להשיב לבקשה בכתב תוך 45 יום;

התנהלותו הפוגענית של משרד החינוך בעניינה של התובעת; העובדה כי חיה בחוסר וודאות מוחלט לגבי עתידה המקצועי; והקושי הכרוך בפיצול בין שני בתי ספר בנסיבותיה האישיות של התובעת – כל אלה מצדיקים לפצות את התובעת בגין עגמת הנפש שנגרמה לה;

כמו כן, העובדה כי נמנעה מהתובעת האפשרות לעבוד חמישה ימים באותו בית ספר שללה ממנה את האפשרות לעבוד כמחנכת כיתה וכרכזת מקצוע ועל כן הסבה לה נזק כלכלי בגובה הפרשי השכר שהיתה משתכרת אילו שובצה לתפקידים אלה;

טענות משרד החינוך –