סלמה נ' יד לאברהם פלר ואח'

לפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו בית משפט השלום בירושלים (להלן – פסק הדין) בת"א 10904/07 (כב' השופטת אנה שניידר).

העובדות הצריכות לעניין

ביום 30.1.2012 ניתן בבית המשפט קמא פסק דין בתובענה שהוגשה על ידי המשיבים לדמי שימוש ראויים בגין שימוש שעשה המבקש במקרקעין השייכים למשיבים. בפסק הדין חויב המבקש בדמי שימוש ראויים. כעולה ממערכת "נט" המשפט, פסק הדין הומצא לב"כ המבקש ביום 8.2.2012. משכך, היה על המבקש להגיש את ערעורו עד ליום 24.3.2012.

חרף האמור, הערעור על פסק הדין, הוגש רק ביום 26.3.2012. לצד הערעור הוגשה בקשה לפטור מהפקדת הערבון והארכת המועד להפקדתו. משהתבקשה עמדת המבקש בשאלה, מדוע לא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, הוגשה תגובתו ובגדרה התבקש בית המשפט להאריך את המועד.

לטענתו, פסק הדין התקבל במשרדו ביום 12.2.2012 וזאת ניתן ללמוד מרישום "נתקבל ביום 12.2.2012" שערך ב"כ המבקש על גבי הדף הראשון של פסק הדין. כמו כן, מעיון ברישומי המשרד הנוגעים לקבלתם ומסירתם של דברי דואר, לא נמצא כי התקבל דבר דואר כלשהו ביום 8.2.2012. יחד עם זאת, נטען, כי ייתכן ונפלה טעות ברישום שערך ופסק הדין אכן הומצא לידיו ביום 8.2.2012 ו"..נראה כי נפלה טעות בתום לב של הח"מ בקשר למצב העובדתי, אשר מהווה טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד להגשת הערעור…". המבקש הדגיש, כי מדובר באיחור של יום בהגשת הערעור ו"למשיבים לא נגרם שום נזק ולא נפגע אינטרס של המשיבים, לרבות לא אינטרס הציפייה לסופיות הדיון, דבר אשר מצדיק אף הוא את הארכת המועד להגשת הערעור".

דיון והכרעה

נקודת המוצא בדיון בבקשה להארכת מועד כי על המבקש הנטל להוכיח קיומו של "טעם מיוחד" לאיחור בהגשת ההליך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כידוע, המבחן של "טעם מיוחד" נועד לאזן כראוי בין האינטרסים של מבקש הארכה, למיצוי זכותו להשיג על פסק דין או החלטה שניתנה בעניינו וכן להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין אינטרס המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של "טעם מיוחד" נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו. בהקשר זה יש לשקול, בין היתר, את משך האיחור (ככל שמשך האיחור משמעותי יותר, כך נדרש טעם כבד יותר להצדקת האיחור). עוד יש לשקול את מהות הטעם שהוצג להגשתו של ההליך באיחור. ככלל, "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד הוא טעם שאינו מצוי בשליטתו או בתחום ציפייתו הסבירה של מבקש הארכה. לפיכך נקבע כי טעות כלשעצמה, גם אם היא טעות תמת לב "אינה בבחינת טעם אופרטיבי, כלומר – טעות המצדיקה הארכת מועד" (גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 771 (מהדורה עשירית, 2009); בש"א 8967/00 מדינת ישראל נ' לאה ויסמן נה(2) 397 (2001)). כאשר השיהוי נובע מנסיבות הקשורות בבעל הדין עצמו או בבא-כוחו, כגון אי הבנה או תקלה שניתן היה למונעה מבעוד מועד, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת (ראה בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ובנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209 (1996) (להלן - עניין ראשון לציון)). איחור אשר נגרם בשל טעות או בשל תקלה משרדית, כלשעצמו, אינו מהווה "טעם מיוחד" להארכת המועד (ראה עניין ראשון לציון; ב"ש 95/86 יעקוב גב-אי נ' שלמה גב-אי, 25.2.1986; ע"א 502/82 נאיף קלעאני נ' יצחק פרוילינגר לח(2) 393 (1984); 398/84 אריה סוקול נ' שמואל ישמח מ(1) 577 (1986)). כמו כן, יש לשקול את מידת ההסתמכות של הצד שכנגד על פסק הדין, וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך (בע"מ 2205/09 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, 22.4.2009; עניין פלוני; (רע"א 9073/01 יהודית פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, 29.1.2002).

בענייננו, כעולה מאישור המסירה הסרוק, אשר נמצא בתיק בית המשפט קמא, ביום 8.2.2012 הומצא פסק הדין למשרד ב"כ המערער. לפיכך, אין לקבל את טענתו כי כתב הערעור התקבל במשרדו ביום 12.2.2012 ופשיטא, כי הטעות אשר נפלה ברישומיו אינה עולה לכדי "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד. עוד נטען כי מדובר באיחור של יום אחד בלבד בהגשת הודעת הערעור, דבר העולה לכדי "טעם מיוחד". כבר נקבע כי אף איחור של יום אחד (ובענייננו, איחור של יומיים) הינו איחור המחייב טעמים מיוחדים לשם הארכתו (בשג"ץ 513/10 ד"ר אליהו ערמון נ' שר האוצר, 6.4.2010; בש"א 8930/08 עיריית ת"א-יפו נ' מרכז ישיבות בני עקיבא, 11.12.2008; בש"א 2295/02 GUARDIAN LIFE INSURANCE נ' בלטר גוט אלוני, 28.4.2002; בש"א 3086/95 אנג'ל חברה לקבלנות כללית בע"מ נ' בויום מהנדסים בע"מ, מט(5) 089 (16.8.1995)).

שיקול נוסף, אשר יש לו משקל נכבד אם ליתן ארכה הוא אינטרס המשיב למתן ארכה להגשתו של ההליך וסיכויו של המבקש בהליך. הגם שלכאורה אינטרס המשיב לסופיות ההליכים לא נפגע באופן ממשי, נוכח הגשת הודעת ערעור על פסק הדין (בש"א 5925/01 יחזקאל נסימי נ' הודיה מושב עובדים והתיישבות שיתופית בע"מ, 12.8.2001), אין בשיקול זה לעצמו, כדי להכיר בטעות המבקש, כטעם מיוחד, שכן בנסיבות העניין, יש ליתן משקל, לסיכויים הלכאוריים הקלושים של ההליך המטים את הכף לעבר דחיית הבקשה, שהרי "... ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעלי הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו" (בש"א 5636/06 נפתלי שר נ' שלומי גפן , 23.8.2006). .

בענייננו, בחינת תיק בית המשפט קמא מעלה, כי פסק הדין מבוסס על פסק דין קודם, בין אותם צדדים (ת"א 3054/04- השופט ע' שחם), אשר קבע כי המבקש יפונה מהמקרקעין מושא הערעור (ערעור שהוגש ע"י המבקש, ע"א 9611/06, נדחה ביום 10.7.2007). אין חולק, כעולה מחוות דעת מומחה הצדדים, כי המבקש עשה שימוש במקרקעין ובית המשפט מינה מומחה לצורך מתן חוות דעת מכריעה לעניין דמי השימוש הראויים. והעיקר, בית המשפט מצא כי גרסתו של המבקש, בחקירתו, לא הייתה משכנעת (פסקה 11 לפסק הדין). הלכה פסוקה היא, כי בית משפט של הערעור אינו נוהג להתערב בקביעת ממצאים עובדתיים של בית המשפט קמא, כאשר אלו מבוססים על חוות דעת מומחים (ע"א 7079/09 ראיף שיבלי נ' בית החולים האנגלי, 13.2.2012), כמו גם בממצאי מהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית (רע"א 7791/09 חממה מאיר סחר (1996) בע"מ נ' טחינת השלום 2001 בע"מ, 04.01.10; רע"א 2932/05 צבי פרידנברג נ' עו"ד אליעזר בן חיים, 13.7.2005) ומכאן, כי סיכויי ההליך נחזים להיות קלושים.

משכך, דין הבקשה לדחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

משה בר-עם, רשם

ניתנה היום, ח' אייר תשע"ב, 30 אפריל 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: