סלם נ' בנק לאומי ואח'

פסק דין

רקע

זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, לטענתה, מחמת רשלנות הנתבעת 1 או מחמת הפרת חובה חקוקה על ידה. ביום 31.8.2003 באה התובעת לסניף הבנק המרכזי של הנתבעת 1 (להלן – "הסניף") להפקיד שיקים במסגרת עבודתה כמזכירה במשרד רואי חשבון. לאחר ביצוע ההפקדות, בדרכה לחדר השירותים בסניף, החליקה ונפלה התובעת ארצה (להלן – "התאונה" או "הנפילה"). כתוצאה מהתאונה, ניזוקה התובעת בברכה השמאלית. התאונה הינה עילת התביעה שבנדון. הנתבעת 2 הינה המבטחת של הנתבעת 1.

ביום 19.1.2004 הוכרה התאונה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן – "המוסד") כתאונת עבודה, ואושרה בקשת התובעת לדמי פגיעה בסך 14,229 ₪ בעבור 91 ימים (מיום 1.9.2003 עד ליום 30.11.2003). את בקשת התובעת לתשלום דמי פגיעה בעבור חודש דצמבר באותה שנה, דחה המוסד, בהסתמך על הוראת סעיף 92(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995, בנימוק כי בתקופה זו לא נעדרה התובעת מעבודתה (ראו נספח ז' לכתב התביעה).

בהמשך פנתה התובעת למוסד, בבקשה שיכיר בנכות האורטופדית שנותרה לה. ביום 31.1.2005 קבעה ועדה רפואית מטעם המוסד, כי לתובעת נכות כדלקמן: מיום 1.12.2003 עד יום 31.12.2003 נכות זמנית בשיעור 50%; מיום 1.1.2004 עד יום 31.3.2004 נכות זמנית בשיעור 20%; ומיום 1.4.2004 נכות צמיתה בשיעור 10% (ראו נספח ח' לכתב התביעה).

התובעת עותרת מלפני בית-המשפט לחייב את הנתבעות בתשלום נזקה המיוחד והכללי, באשר לטענתה "רק לאחר הנפילה הבחינה... כי התאונה ארעה בשל רטיבות על רצפת הבנק שנגרמה מחמת טפטוף מכוסות התה של עובדות הבנק" (סעיף ב.3 לכתב התביעה), ולפיכך עוולה הנתבעת 1 כלפיה בעוולת הרשלנות ובעוולת הפרת חובה חקוקה.

הנתבעות הגישו הודעה לצד שלישי כנגד חברת הניקיון, שעל-פי הסכם בינה לבין הנתבעת 1 הייתה אמונה על ניקיונו של הסניף.

דיון והכרעה

הטענות בדבר היפוך הנטל

ראשית יש לדון בטענות התובעת בדבר היפוך נטל ההוכחה. התובעת טוענת, כי יש להחיל על תובענה זו את הכלל "הדבר מעיד על עצמו" בהתאם להוראת סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - "הפקודה"), או את הכלל בדבר "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים" כפי הוראת סעיף 38 לפקודה, ולפיכך יש להעביר את נטל הראיה אל שכמן של הנתבעות.

מלשון סעיף 41 לפקודה עולה, כי כלל "הדבר מעיד על עצמו" חל מקום בו מתקיימים שלושה תנאים מצטברים: 1. "לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק"; 2. "הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו"; 3. "נראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה". ודוקו – נטל הוכחת התקיימותם של שלושת התנאים דלעיל רובץ לפתחו של התובע. עליו להוכיח כי הוא אינו יודע את נסיבות התאונה, כי הנתבע שולט בנכס, ועליו לשכנע את בית-המשפט שניסיון החיים מחייב את המסקנה שסיבת התאונה היא רשלנות הנתבע (ראו עמוס הרמן מבוא לדיני נזיקין 126 (2006)). בענייננו, אף אם הוכחה שליטת הנתבעת 1 בנכס, התובעת לא הוכיחה שהיא אינה יודעת את נסיבות התאונה. נהפוך הוא – לטענתה ברור כשמש מה הביא לנפילתה (רטיבות על רצפת הסניף). ודוקו – "כאשר ישנה עדות לעניין הסיבה להתרחשות הנזק ולדרך התרחשותו, תוכרע שאלת הרשלנות המיוחסת לנתבע על-פי אותה עדות, ולא יהא זה ראוי לפנות להוראת סעיף 41 לפקודה" (דברי כב' השופט אליעזר ריבלין (כתוארו אז) בע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539, 558 (2001); וראו שם דיון מקיף על אודות הכלל ותחולתו מעמ' 554 ואילך). כך גם, כפי שיתברר להלן, לא עלה בידי התובעת לשכנע את בית-המשפט כי נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם המסקנה שהנתבעת 1 התרשלה. בנסיבות אלה, אין במקרה דנן תחולה לכלל הקבוע בסעיף 41 הנ"ל לפקודה.

אשר לטענת התובעת להיפוך הנטל מכוח סעיף 38 לפקודה, הרי שסעיף זה אינו מגדיר מהו "דבר מסוכן". עם זאת, "בתי-המשפט פירשו דבר מסוכן כחפץ שמסוכן מעצם טיבו, שהסכנה היא חלק ממהותו הבסיסית, כמו למשל, כלי נשק, סכין, חומר נפץ או כלי-רכב, ולא חפץ תמים ששימוש לא זהיר בו גורם נזק" (ראו הרמן בספרו הנ"ל, בעמ' 149). בנסיבות המקרה דנן, לא הוכח כי נגרם לתובעת נזק על-ידי "דבר מסוכן" בעל אופי כזה, אשר יבוא בגדרה של ההגדרה האמורה ויצדיק חריגה מן הכלל לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה".

נטל ההוכחה נותר, אם כן, על כתפי התובעת.

רשלנות

שלושה הם יסודותיה של עוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות של הנתבע כלפי התובע; הפרתה של החובה (במעשה או במחדל שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות); וקיומו של נזק כתוצאה מהפרת החובה. בנפול יסוד אחד מיסודות העוולה, לא תקום לנתבע אחריות נזיקית כלפי התובע. להלן נבחן התקיימותם של יסודות אלה במקרה דנן.

חובת הזהירות הנזיקית נחלקת לשני סוגים: חובת הזהירות המושגית וחובת הזהירות הקונקרטית. קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על פי מבחן הצפיות, דהיינו, בית המשפט ישאל עצמו אם אדם סביר יכול וצריך היה לצפות התרחשות נזק, ו"נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה" (כב' השופט אהרן ברק (כתוארו אז) בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 123 (1982) (להלן - "פרשת ועקנין")). לית מאן דפליג, כי על כתפיה של הנתבעת 1 רובצת חובת זהירות מושגית כלפי הבאים בשעריה. אכן, חובה זו יכול שתצמח מעצם היות הנתבעת 1 בעלת או מחזיקת המקרקעין בהם אירע הנזק:

"הבעלות במקרקעין מטילה חובת זהירות מושגית על הבעלים לטובת מבקרים במקרקעין. אין הבעלים והמבקר זרים זה לזה. הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו" (פרשת ועקנין, בעמ' 125-124; למותר לציין, כי דברים אלה יפים גם לגבי מחזיק במקרקעין (שם, בעמ' 124)).

כך גם אין חולק כי הצד השלישי (הוא חברת הניקיון שהועסקה בשירות הנתבעת 1), חב חובת זהירות מושגית בתחום עיסוקו, כלפי הבאים בשערי הנתבעת 1.

עם זאת -

"האחריות בגין נזק ספציפי תיקבע, אך ורק לאחר שתוכר ותופר חובת זהירות קונקרטית. אכן, בעלים, שלא יצר סיכון ושאין בכוחו למנעו, אינו נושא באחריות בגין אותו סיכון, שכן לא הופרה חובת זהירות קונקרטית" (פרשת ועקנין, בעמ' 125).