סלימאן נ' אבוגאבר ואח'

החלטה

בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת כבוד רשם ההוצאה לפועל (מר מוהנד ח'לאילה, להלן- כב' הרשם), מיום 9.12.13 במסגרתה נדחתה בקשת המבקש (להלן - החייב) להכריז עליו בפעם השלישית כחייב מוגבל באמצעים וכן על החלטה מיום 29.1.14 לפיה נדחתה בקשת החייב לעיון מחדש בהחלטה מיום 9.12.13.

מהבקשה עולה, הגם שהמבקש אינו מציין זאת באופן מפורש, כי לשיטתו המועד מתן ההחלטה בבקשה לעיון מחדש הוא המועד הקובע להגשת בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 9.12.13 ומכל מקום לא עתר להאריך לו המועד להגשת בקשת רשות ערעור ביחס להחלטה מיום 9.12.13.

כאמור, ביום 9.12.13 ניתנה החלטת כב' הרשם בבקשת המבקשת להכריז עליו כחייב מוגבל באמצעים בפעם השלישית לאחר ששני תיקי איחוד בעניינו פוזרו בעבר.

בהחלטתו קבע כב' הרשם כי הכלל הוא שהכרזה על חייב מוגבל באמצעים תיעשה פעם אחת בלבד ובמקרים חריגים בהתקיים נסיבות המצדיקות זאת – בפעם השנייה. כב' הרשם קבע כי במקרה דנן לא מתקיימות נסיבות מיוחדות אשר היו מצדיקות מתן אפשרות לאיחוד תיקים בפעם השנייה, לא כל שכן - שלישית ועל כן דחה את הבקשה.

ביום 28.1.14 הגיש החייב בקשה לעיון מחדש בהחלטה מיום 9.12.13.

הבקשה לעיון מחדש נדחתה בהחלטה מיום 29.1.14 בשים לב לכך שלא הוצגו נסיבות חדשות המצדיקות שינוי ההחלטה. עוד עמד כב' הרשם בהחלטתו על כך שבקשה לעיון מחדש אינה תחליף לערעור.

על שתי ההחלטות, מבלי שכאמור נתבקשה הארכת מועד לעניין ההחלטה מיום 9.12.13, מבקש החייב כי תינתן לו רשות לערער בבקשה שבפניי.

בתמצית יצוין כי החייב טוען בבקשתו כי ההחלטות שניתנו על ידי כב' הרשם בעניינו שגויות הן מבחינה דיונית והן מבחינה מהותית מאחר ויש בהן כדי להחטיא את עצם תכלית הליכי ההוצאה לפועל והיא גביית החוב לטובת הזוכים תוך שמירת על רמת קיום מינימאלית ומכובדת של החייבים. עוד נטען כי כב' הרשם לא הביא בחשבון את העובדות החדשות והנסיבות המיוחדות כפי שהוצגו על ידי החייב בבקשותיו, לרבות העובדה כי החל לעבוד במועצה מקומית ואת מצבו הנפשי והאישי ומתחים והלחצים בהם הוא נתון לטענתו ואף לא זימן אותו לחקירת יכולת בפניו.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור על נספחיה ובהחלטות כב' הרשם - דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

להלן הנימוקים.

תקנה 119 (ה) לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם – 1979 קובעת כי בקשת רשות ערעור תוגש תוך 20 ימים מיום הינתנה או המצאתה לידי בעל הדין המבקש לערער עליה.

מעיון בבקשה שבפני עולה כי למעשה החייב מבקש לערער על ההחלטה מיום 9.12.13 וזאת באמצעות בקשת רשות ערעור על החלטה בבקשה לעיון מחדש שהוגשה כחודש וחצי לאחר מכן.

בית המשפט העליון קבע ככלל:

"אם לא עמד החייב במועד הקבוע בתקנות להגשת בקשת רשות ערעור, אין לאפשר לו לעקוף את הסדרי הדין ולהביא להארכת המועד להגשת בקשת רשות הערעור באופן מלאכותי ובאמצעות הגשת בקשה נוספת באותו העניין לרשם ".

(ר' רע"א 3435/08 זמיר מועלם נ' ישראפלורס בע"מ, פורסם בדינים עליון צ 628).

הדברים יפים למקרה שבפניי.

אין לאפשר לחייב להביא להארכת המועד להגשת בקשת הערעור באופן מלאכותי על ידי הגשת בקשה נוספת באותו העניין לרשם כפי שעשה ביום 28.1.14. ככל שהיו לחייב השגות על עצם ההחלטה מיום 9.12.13 היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור במועד המתאים לכך ולא להביא להארכת המועדים באופן מלאכותי על ידי הגשת בקשה לעיון מחדש שאין בה ממש.

אשר על כן וכבר מטעם זה ניתן היה לדחות את בקשת החייב.

למעלה מן הצורך הרי שגם לגופו של עניין נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.