סלים מוחמד סלאם נ' גלבוע

החלטה

1. זוהי בקשת הנתבע לחייב את התובע – שהוא תושב הרשות הפלסטינית - בהפקדת ערובה לשם כיסוי ההוצאות שיגרמו לנתבע בגין ניהולו של ההליך דנן.

2. בכתב התביעה שהגיש התובע כנגד הנתבע עתר לחייבו בתשלום רכיבים שונים – ביניהם פיצויי פיטורים, פדיון חופשה, דמי הבראה ועוד – בגין תקופת העסקה של כ- 12 שנים אצל הנתבע. בכתב ההגנה, מודה הנתבע שהתובע הועסק אצלו, אולם, בין היתר, מכחיש את זכאותו לפיצויי פיטורים תוך שנטען כי התובע הוא שהתפטר ללא מתן הודעה מוקדמת לפני התפטרות. כן נטען שהתביעה התיישנה. על פי הנתבע, אין הוא חב דבר לתובע.

3. בבקשתו דנן עותר הנתבע לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המשפט של הנתבע מהטעם שהינו תושב הרשות הפלסטינית; מהטעם שסיכויי התביעה קלושים ומהטעם שהתובע טרם שילם לנתבע הוצאות שנפסקו לנתבע בשל אי התיצבות התובע לשני דיונים מוקדמים שנקבעו בעבר בתובענה. התובע מתנגד לבקשה וטוען, בין היתר, כי אין לחייבו בהפקדת ערובה שכן הדבר יביא לפגיעה בזכות גישתו לערכאות; העובדה שהינו תושב הרשות הפלסטינית משמעה שהינו חסר אונים ולכן אין למנוע ממנו גישה לערכאות; וכי הנתבע לא הראה כי קיימת תשתית ראייתית מספיקה לכך שהתובע לא יפרע הוצאות ככל שאלה יוטלו עליו.

4. חיובו של תובע ליתן ערובה להבטחת הוצאות המשפט של הצד שכנגד אינו דבר שבית הדין יורה עליו בשגרה, שכן יש בכך כדי לפגוע בזכותו החוקתית של התובע לגישה לערכאות ובזכות הקנין שלו. כלל זה יחול גם כאשר התובע הינו עובד תושב הרשות הפלסטינית. במקרה של תובע שכזה, תהיה נטיה לחייבו בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאות הנתבע כאשר תביעתו נעדרת ראשית ראיה המצביעה על כך שהתביעה אינה מופרכת. כאשר התביעה נסבה על זכויות של משפט העבודה, ניתן יהיה להסתפק בראשית ראיה שמשקלה מופחת. ככל שהתביעה אינה מופרכת וככל שלא מדובר בהליך סרק, יהיה מקום לחייב את התובע בהפקדת ערובה רק אם הנתבע יוכיח כי לא יוכל להפרע מהתובע ככל שזה יחוייב בהוצאות לטובת הנתבע (תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי; סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969; ע"ע (ארצי) 1424/02 אבו נאסר - Saint Peter in Gallicantu (טרם פורסם, 6.7.03) (להלן – ענין אבו נאסר)).

5. בענייננו, אין לומר כי מדובר בתביעת סרק. אין מחלוקת כי בין הצדדים שררו יחסי עובד-מעביד. ככל שיעלה בידי התובע להוכיח את תביעתו, עשוי הוא להיות זכאי לסעדים – כולם או חלקם – אותם תבע. יש מקום לברר את התובענה לגופה, לרבות את המחלוקת בין הצדדים באשר לנסיבות סיום ההעסקה. חרף זאת, לטעמי הנתבע הצליח לעמוד בנטל ההוכחה להראות בבקשתו דנן כי לא יוכל לגבות מהתובע הוצאות שיפסקו לטובת הנתבע, ככל שיפסקו. הטעם לכך הינו כי בתובענה זו ממש חוייב התובע עוד בחודש 11/2010 לשלם לנתבע הוצאות בסך 1,250 ש"ח בשל אי התיצבותו לדיון שנקבע בתובענה. בתצהיר שצורף לבקשה נרשם כי סכום ההוצאות לא שולם. התובע בתשובתו כלל לא התיחס לענין זה ולא סתר את טענת הנתבע. משכך, יש לקבל את הבקשה. בקביעת סכום הערובה יש לנהוג במידתיות, תוך התחשבות בזכות התובע לגישה לערכאות. משכך, אני מחייב את התובע להפקיד בקופת בית הדין ערבון בסך 1,000 ש"ח אשר ישמש כערובה להוצאות שיפסקו לטובת הנתבע בהליך, ככל שיפסקו. הערבון יופקד בקופת בית הדין עד יום 1.5.11 שאם לא כן תימחק התביעה.

המזכירות תעקוב אחר הפקדת הערבון לא יאוחר מיום 1.5.11.

ניתנה היום, י' אדר ב תשע"א, 16 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: