סלטי נ' צרפתי ואח'

פסק דין

זהו ערעור על החלטת רשם בית המשפט, השופט חננאל שרעבי, מיום 23.12.13, לפיה דחה את הבקשה להארכת מועד להגשת בקשת פטור מתשלום אגרה ואת הבקשה לפטור מאגרה, ולחילופין, להעמיד את האגרה כאגרת בית משפט שלום והטילה על המשיבות 1-2. סכום האגרה הצטבר לכ- 43,000 ₪.

המערער הגיש תביעה בשל רשלנות רפואית נטענת, אשר נדחתה תוך חיוב בהוצאות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט י. עמית) מיום 15.10.07, בו נקבע בין היתר, שהתובע לא סבל מתשניק סב לידתי, אלא נזקיו נובעים מסיבות גנטיות, והסתמכה על חוות דעת חלקית שהתעלמה מהרישומים הרפואיים, ולמרות שהיה ברור בשלב כלשהוא, שדין התביעה להידחות, עמד התובע על המשך בירור התביעה.

התובע הגיש ערעור לבית המשפט העליון, ובהסכמת הצדדים ניתן פסק דין לפיו הערעור ידחה, המשיבים 1-2 מוותרים על גביית ההוצאות ומסכימים לשלם למערער 75,000 ₪ לפנים משורת הדין. המערער מבקש לראות בפסק הדין כאילו הערעור התקבל, וכאילו התביעה התקבלה, אך לא כך הוא. התביעה נדחתה והערעור נדחה. אציין, כי גם אם היה הערעור מתקבל ונפסק סך של 75,000 ₪, התוצאה לא היתה משתנה, משום שהיה חל האמור בתקנה 5(ג) לתקנות האגרות, והאגרה שהיה על המערער לשלם נובעת כולה מהיתרה שעליו לשלם לפי תקנה 5 (ג).

כאמור, תביעת המערער נדחתה כבר במחצית אוקטובר 2007. על פי תקנות האגרות, מייד עם דחיית התביעה קמה חובתו של המערער לשלם את החלק השני של האגרה. המערער היה מודע לחובה זו באמצעות עורך דינו שייצג אותו ובודאי ידע היטב את תקנות האגרות. החובה לשלם את החלק השני של האגרה לא נוצרה לפי דרישת המרכז לגביית קנסות ואגרות. על כן, בדין הגיש המערער בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לפטור מאגרה, שכן מאז אוקטובר 2007 ועד הגשת הבקשה חלפו כחמש שנים.

אין בבקשת המערער לפני הרשם כל הנימוק המצדיק הארכת מועד להגשת בקשה לפטור מאגרה – לא המתנה לפסק דינו של בית המשפט העליון, כאשר המועד לתשלום כבר עבר, ולא הטענה שהערעור התקבל בבית המשפט העליון, שאינה נכונה. על כן, בדין דחה הרשם את בקשת המערער להארכת מועד להגשת הבקשה לפטור מאגרה.

עוד יש לציין, כי הבקשה להטיל את יתרת האגרה על המשיבות 1-2 מנוגדת להוראות תקנה 5 (ג), ועל פי רע"א 7031/12 שערי צדק נ' פלונית, אין לבית המשפט שיקול דעת לשנות מהאמור בתקנות האגרות.

כפי שעשה הרשם, שדן בגופה של הבקשה לפטור מאגרה, אעשה זאת גם אני.

הרשם דחה את הבקשה לפטור מאגרה משום שלא הוכח חוסר יכולתו של המערער, כאמור בתקנה 14 לתקנות האגרות – לא הוגש תצהיר ובו פירוט רכוש הורי המבקש שהוא סמוך אל שולחנם, לא הוסבר מדוע לא יעשה שימוש ולו חלקי בסכום הפיצוי שקיבל המבקש, ולא הוסברו זיכויים בדפי החשבון. המערער טוען שהגיש תצהירים מתאימים, וכי בהחלטת הרשם אין חמלה. אילו היה מוכח לרשם שהמערער חסר יכולת, היתה גם חמלה, כנדרש בדיון בפטור משתלום אגרה. המערער בעל נכות, שנגרמה מסיבות גנטיות, כפי שנקבע בפסק דין חלוט, וכדי לטפל בנכותו הוא מקבל לפחות קיצבאות של כ- 9,000 ₪ בחודש. נקיטת הליכים משפטיים דורשת תשלום אגרה כאשר התובע אינו חסר יכולת כספית.

המערער לא הגיש תצהיר המפרט את רכושו ורכוש הוריו שהוא סמוך על שולחנם. התצהיר מפרט פרטים שונים, אבל מתעלם מהבית שבו מתגוררים המערער ובני משפחתו, שהוא בית המשפחה. כמו כן, הוא מתעלם ממכונית הנמצאת ברשות המשפחה, כעולה מהעובדה שבדפי החשבון מופיע חיוב חודשי לאיתוראן. אמנם, ב"כ המערער הוסיף והסביר בעל פה בעת הדיון בפני, דברים שלא הוכחו בעת הגשת הבקשה לפטור מאגרה, שעה שהיה על המערער להוכיח את רכושו ורכוש בני משפחתו ומקורות הכנסתם, אך טיעון בעת הדיון בערעור אינו בא במקום הוכחת העובדות בדרך שנקבעה בתקנות האגרות.

זאת ועוד, בדקתי שמא נעלם דבר מעיני הרשם, ומצאתי שהמערער לא פירט את מלוא מקורות הכנסתו, ואין הוא חסר יכולת. אפרט את דברי –

א.המערער צירף תלושי הכנסה של 4 חודשים (למרות החובה להוכיח את מקורות ההכנסה בששת החודשים שקדמו לתאריך הבקשה). לשאלתי, טען שהמשכורות נזקפות בחשבון שאת דפיו הגיש. כפי שעלה בעת הדיון, אין קשר בין הסכומים הנכנסים לחשבון, לסכומים המופיעים בתלושים. המסקנה היא, או שהבי המערער מרוויח יותר ממה שהצהיר, או שהוא נוטל את שכרו במזומן, וההפקדות לחשבון מבטאות הכנסה נוספת.

ב.לפי תצהיר אבי המבקש, שכרו נע בין 4,400 ₪ ל- 6,900 ₪. לפי דפי החשבון, במרץ 2013 נכנסו לחשבון 13,225 ש"ח מלבד קיצבאות מל"ל בסך 9,189 ₪. באפריל 2013 נכנסו לחשבון 6,320 ₪ מלבד קצבאות מל"ל. ביוני 2013 נכנסו 13,381 ₪ מלבד קיצבאות מל"ל. באוגוסט 2013 נכנסו לחשבון 37,304.54 ₪ מלבד קיצבאות מל"ל, וכן הלאה. המסקנה הנא שהתצהיר לא גילה את מלוא ההכנסות.

ג.יתר על כן, המערער הטוען לחוסר יכולת מפריש מדי חודש 1,000 ₪ לתוכנית חסכון. משמע, יש לו מספיק הכנסות כדי לממן 1,000 ₪ לפחות מעבר להוצאותיו.

המסקנה היא שקביעתו של הרשם שהמערער לא הוכיח חוסר יכולת כספית, מבוססת היטב. על כן, אין צורך לדון בשאלה אם היתה למערער עילה כאשר הגיש את תביעתו.

על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור. המערער ישלם למשיבה 3 הוצאות הערעור בסך 1,000 ₪.

ניתן היום, ג' אדר תשע"ד, 03 פברואר 2014, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: