סלומון נ' משרד הפנים

פסק דין

1.עתירה זו תוקפת החלטת המשיב לפיה העותרת אינה אריתראית וכי מירב הזיקות שלה הן לאתיופיה.

2.העותרת הסתננה לישראל בשנת 2008.

במהלך השנים נערכו לעותרת ראיונות שונים. לאחר הגשת העתירה המקורית נערך לעותרת ביום 17/07/12 ראיון מקיף אחרון. בעקבות ראיון זה הוגשה עתירה מתוקנת התוקפת את מסקנות המראיין כאמור בסעיף 1 לעיל.

3.עיקר המחלוקת בעתירה זו הוא בדבר נתינותה של העותרת.

לצורך זה, ולצורך קביעת יעד פוטנציאלי להרחקת העותרת, עושה המשיב, בדרך כלל, שימוש במבחן מירב הזיקות.

לצורך זה, ערך המשיב ראיונות לעותרת ולאחר מכן קבע, כי מירב הזיקות של הן לאתיופיה.

יובהר, כי אין בהכרח זהות בין המדינה אליה יש לעותרת את מירב הזיקות לבין מדינת אזרחותה האמיתית.

כאשר לא קיימת זהות כזו, המשמעות היא שניתן להרחיק את העותרת לאותה מדינה אליה יש לה את מירב הזיקות, בכפוף לפסיקה הרחבה של בית המשפט העליון ולתנאים שנקבעו, בין השאר, בהלכת אלטאי.

העותרת תוקפת את קביעת המשיב, ולטענתה קביעת המשיב בדבר מירב הזיקות שלה אינה סבירה וכי היא, העותרת, הוכיחה כי מירב הזיקות של הן לאריתראה, שאזרחיה נהנים בישראל ממדיניות אי ההרחקה.

לצורך הכרעה בשאלה האם החלטת המשיב בדבר מירב הזיקות של העותרת היא סבירה, יש תחילה לקבוע את אמות המידה שעל המשיב לעשות בהן שימוש לצורך קביעת מירב הזיקות של העותרת.

כלומר, יש לבחון את רמת ההוכחה הנדרשת מן העותרת ומאחרים שכמותה, לצורך הוכחת נתינותה או מירב הזיקות שלה למדינה לה היא טוענת.

בעניין זה תיתכנה שלוש אפשרויות:

א.על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת במשפט הפלילי, כלומר מעבר לכל ספק סביר.

ב.על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת במשפט האזרחי, כלומר במאזן ההסתברויות.

ג.על העותר להוכיח את זיקתו למדינה לה הוא טוען, ברמה המקובלת בדיני הפליטים, כפי שנקבע בפסיקה זרה אליה הפנה ב"כ העותר, כלומר ברמה הנמוכה מזו המקובלת במשפט האזרחי, ויש האומרים ברמה העולה עד כדי 10%.

ראשית, אני סבור שרמת ההוכחה הנדרשת בענייננו אינה יכולה להיות דומה לרמה הנדרשת בדיני הפליטים.

כאשר בפליט עסקינן, הרי שעליו להוכיח, על פי דרישות האמנה, לא רק את נתינותו אלא גם את עצם הרדיפה, מקור הרדיפה, חוסר האפשרות להיעזר בשלטונות המקומיים ועוד כהנה וכהנה מרכיבים הנזכרים באמנת הפליטים.

מטבע הדברים, שאדם הנמלט ממולדתו כפליט אינו טורח לאסוף ראיות לכל אותם עניינים הנזכרים באמנת הפליטים, ולכן מצבו שונה ממי שעוזב את מולדתו מחמת מצוקתו ורצונו לשפר את איכות חייו, אך אינו בהכרח פליט. אדם כזה, לאור מדיניות אי ההרחקה הנוהגת בישראל, צריך להוכיח רק את נתינותו, עניין הניתן להוכחה על נקלה באמצעות מסמכים רשמיים של אותה מדינה כמו תעודת זהות, דרכון וכיוצא באלה.

לפיכך, מידת ההוכחה הנדרשת ממנו אינה יכולה להיות כמו זו הנהוגה בדיני הפליטים.