סלומון לוין ואלשטיין בעמ נ' יוליה

החלטה

המדובר בשטר חוב שהוגש לביצוע כנגד שלושה נתבעים ובהם המבקשת.

לפי טענת התביעה, המבקשת חתמה על שטר החוב כערבה לפרעונו על ידי עושה השטר.

המדובר בתביעה על סכום כספי העולה על 55,000 ₪.

אין מחלוקת כי המבקשת עבדה כשכירה בבית המרקחת של עושה השטר עד לשנת 2004 ואין מחלוקת שהשטר נעשה ביום 02.07.1998, בעת שהיתה הרוקחת האחראית בבית המרקחת.

המבקשת טענה, ועובדות אלה לא נסתרו, כי פוטרה על ידי עושה השטר בשנת 2004 וכי עד היום לא קיבלה את זכויותיה במערכת יחסי עובד המעביד שבינהם.

המבקשת טענה עוד, בסעיף 9 לתצהירה, כי איננה חתומה על השטר בתור ערבה ולא בכל דרך אחרת ואין לה הסבר כיצד חתימה המתיימרת להיות חתימתה, מצוייה בשטר.

בחקירתה הנגדית העידה כי החתימה דומה לחתימתה.

כמו כן, טענה המבקשת כי במידה ויטענו שהחתימה בשטר היא חתימתה, אזי חתימה זו הושגה במרמה מבלי שהמבקשת מודעת למהותו של השטר. טענה זו באה על רקע נסיבותיה של המבקשת שבעת הרלוונטית היתה עולה חדשה שעלתה מברית המועצות בשנת 1991 ואיננה שולטת בשפה העברית.

הטענות הנ"ל לא הועמדו לחקירה נגדית ולא נסתרו, אלא שב"כ המשיבה טוענת שמדובר בטענות הגנה עובדתיות סותרות, שכן מצד אחד המבקשת טוענת לזיוף ומאידך למרמה.

כשלעצמי, אינני רואה את הדברים עין בעין עם ב"כ המשיבה המלומדת.

כל שעשתה המבקשת וטענתה החלופית היא לטעון טענת הגנה, העולה בקנה אחד עם הסייפא לאמור בסעיף 9 לתצהיר, בעודה מכחישה את החתימה.

טענת הגנה זו יורדת לשורשו של עניין בהתאם לסעיף 22 לפקודת השטרות, הקובע שבהעדר חתימה, אין חבות. על פי סע' 23 לפקודת השטרות, דין חתימה מזוייפת כדין חתימה שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו. קריאה של הסעיפים הנ"ל ביחד עם האמור בסעיף 23 (ב) לפקודה, מלמדת כי אף חתימה במרמה היא בגדר חתימה שזוייפה: "שום דבר האמור בסעיף זה אין בו כדי לפגוע באישור שניתן לחתימה שנחתמה שלא ברשות ואינה מגיעה לכלל זיוף", משמע שחתימה שנחתמה בלא רשות, אף אם אינה מגיעה לכלל זיוף, דינה כחתימה שאין רוכשים על פיה כל זכות, אלא אם מי שחתם נתן אישור לחתימתו בדיעבד.

לאור האמור, סברתי כי המבקשת אוחזת בטענת הגנה לכאורה המצדיקה ליתן לה רשות להגן, ואף אין צורך לדון ולהכריע ביתר טענותיה, משטענה זו יורדת לשורשו של עניין והיא כנגד מלוא החוב הנטען, והכל בהתאם להלכת ביהמ"ש העליון בע"א 10189/07 עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ שניתן ביום 15.06.2009.

אשר לטענת הסמכות המקומית, איני מוצאת כי מן הדין לקבלה.

כידוע, הפרוצדורה הולכת אחר המהות וסעיף 3 (ד) (3) לפקודת השטרות קובע: כי "באין מקום פרעונו של השטר נקוב במפורש יראו כמקום פרעונו את המקום שניקב כמקום עסקו של הנמשך או כמקום מגוריו".

הדברים תואמים את הנאמר בתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי.

ב"כ המבקשת טען, אומנם, כי נאמר בשטר שמקום פרעונו הוא בבנק הפועלים בחצור, אולם הדברים מתייחסים בצורה מפורשת לעושה השטר והמבקשת איננה עושת השטר, כך שלכל הפחות, היתה בחירה בידי המשיבה לבחור באופציה בהתאם לפקודת השטרות ביחס למבקשת ומשבחרה את החלופה הנקובה בחוק ולפיה מקום הביצוע, הוא מקום מושבה של המשיבה, הנמשכת, אין לדבר כל פסול.

במיוחד נכונים הדברים כאשר השטר לא נפרע עם הדרישה לפרעון והעולה מן הדרישות לפרעון כי המשיבה דרשה לפרוע את השטר במקום מושבה.

לאור האמור, הבקשה מתקבלת, אך הטענה המקדמית נדחית ובנסיבות אלה אין צו להוצאות בהליך זה.