סלהוב נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

זהו ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז- 1957 (להלן חוק הרדיפות). העוררת, גב' ליאורה סלהוב, נולדה בטריפולי בלוב בשנת 1932. היא הגישה תביעה להכרה כנכה לפי חוק הרדיפות בטענה לקיומן של שתי עילות נרדפות: אלימות כלפי בן משפחה קרוב- אביה- ובריחה מטריפולי לכפרים מפחד הגרמנים- עילת הפחד.

התביעה הוגשה בסוף שנת 2000 ונדחתה ב- 2002, החלטת הדחייה לא נשלחה לעוררת בדואר רשום ורק בשנת 2011 הוגש הערר שבפנינו.

בטרם נפרט את גרסת העוררת על קורותיה בתקופת המלחמה, נקדים ונציין מספר עובדות השייכות לעניין:

העוררת אינה מכחישה קבלת מכתב הדחייה ואת העובדה שבשנת 2009 הגישה למשיבה תביעה חדשה מבלי להזכיר את הקודמת. גם התביעה השנייה נדחתה בינואר 2010.

משנת 2006 היא ובעלה מקבלים קצבה מקרן סעיף 2 ועתה שניהם מבקשים לקבל תגמולים מכוח חוק הרדיפות.

לעוררת אח שהוכר כנכה לפי חוק הרדיפות. הוא לא הובא להעיד ולדברי המשיבה, הוכר על סמך בסיס עובדתי שונה מזה הנטען ע"י אחותו העוררת. ב"כ העוררת אף לא מצא לנכון להציג בפנינו את פסק הדין שניתן ע"י הועדה בעניינו של האח.

עוד יצויין כי בפתח הדיון הוצע לעוררת ע"י המשיבה לקבל תגמולים מיום 1.4.10 ללא דיון בערר וזאת לפי ההחלטה המנהלית המתייחסת ליהודי לוב, אך היא סירבה ועותרת לקבלת התגמולים למפרע מיום הגשת התביעה, דהיינו, משנת 2000.

גרסת העוררת

העוררת מסרה מספר גרסאות בהזדמנויות שונות ונפרטן לפי הסדר הכרונולוגי של מסירתן:

א. בהצהרה המצורפת לתביעה הראשונה סיפרה כי אביה סירב לפתוח בשבת את חנות הבשר שלו ולכן הוכה עד לעילפון ובמילים שלה: "אנו הילדים ראינו איך שאבא שלנו מוכה מושפל וכולו דם לקחנו אותו." בהמשך היא מספרת על ההפצצות ועל בריחת המשפחה לזאויה ומשם לגריאן מפחד הגרמנים. בכפרים הסתתרו במערות וחיו בתנאים קשים מנשוא. העוררת הוסיפה וסיפרה בקשר לאביה כי רצה לחזור לטריפולי אך "היה ברשימה לקחת אותו למחנה עבודה ומיד חזר אלינו והסתתרנו."

ב. העוררת סיימה הצהרתה בציינה כי היא מצרפת "סיפור הקורות אותנו בתקופת רדיפות הנאצים מפי אימי" ואכן נמצא בתיק המשיבה מכתב שעל פניו נרשם מפי האם ובו היא מספרת על הקושי לגדל ילדים באותה עת, על מחסור וחרדה מפני ההפצצות. האם מזכירה בדבריה לא אחת את בעלה אך לא הזכירה כלל שהוכה, ובאשר לשליחתו למחנה עבודה נכתב: "נתנו לו כתובת של מחנה עבודה, אך למזלנו נכנסו האנגלים."

ג. גרסה שנייה מפי העוררת נמסרה בשנת 2006, כמפורט בטופס התביעה לועידת התביעות: קורותיה ידועים לה מפי אמה. אביה נשלח לעבודות כפייה והיא ואחיה יחד עם האם, נשלחו למחנה גריאן (Lager Garian) שם הוחזקו ממאי 1942 ועד לשחרורם בינואר 1943.

יצויין כי לתביעה הנ"ל מצורף מכתב מהארגון העולמי של יהודים יוצאי לוב המופנה אל ועידת התביעות ולפיו העוררת חיה בגריאן "ובהמשך פיזרו את משפחתה למחנות ורק ראש המשפחה...נלקח למחנה עבודה בסידי עזאז".

ד. עדות העוררת בפנינו היא גרסתה האחרונה וזו תמציתה: באשר לאלימות נגד האב נאמר כי הוא נלקח מהבית והילדים נשארו בבית לחכות לו וכשחזר היה "כולו זב דם". לעניין שליחתו למחנה עבודה אמרה כי נלקח ליום אחד וחזר.

דיון

א. ב"כ העוררת התעלם מהגרסה שמסרה העוררת לועידת התביעות, והרי אין כל קשר בינה לבין המציאות ההיסטורית הידועה והמקובלת. זאת ועוד, לא שמענו כל הסבר מפי העוררת לגרסה מדומיינת זו המגובה במכתב הכולל פרטים שלא נזכרו על ידה כלל ובחלקם סותרים עדותה. נכון שהמכתב לא נכתב ע"י העוררת, אך, מן הסתם, האמור בו מתבסס על פרטים שמסרה ואינו פרי המצאה של אנשי הארגון.

ב. באשר לעובדות הנטענות ע"י העוררת בתביעה שבפנינו, קשה להתעלם מהסתירה בין גרסתה הראשונה לפיה היא ואחיה היו עדים להכאת האב, לגרסה המאוחרת לפיה המתינו לו בבית וראו אותו חוזר זב דם.

ג. זאת ועוד, בדברי אמה של העוררת, אליהם היא עצמה מפנה בתביעתה, לא נזכרה כל אלימות נגד האב וברור מהנסיבות המתוארות שם כי הבריחה מטריפולי היתה בגלל ההפצצות. לעניין שליחת האב למחנה עבודה, ממכתב האם עולה כי לא הגיע כלל למחנה. ב"כ העוררת טוען כי לא הוכחו נסיבות כתיבת המכתב ואחרי מות האם אין לדעת מי חתם עליו ועל כן יש להתעלם מתכנו.

מסקנה זו אינה מקובלת עלינו שכן העוררת עצמה צרפה את המכתב כחלק מהצהרתה ומכאן שהיה בזמנו אוטנטי בעיניה.