סלאמה נ' עינן ואח'

פסק דין

עסקינן בתביעה שטרית לתשלום שטר חוב מס' 109017 על סך 25,000 ש"ח מיום 5/1/06 (להלן – "השטר").

שני הנתבעים בתיק דנן הם עושי השטר, ואילו התובע הוא הנפרע.

פסק דין זה מתייחס אך לנתבעת 1 (להלן – "הנתבעת") מאחר שההליך נגד הנתבע 2 הסתיים במתן פסק דין נגדו על כל סכום החוב, לאחר שהלה לא התייצב לדיון קודם בבית המשפט.

לטענת הנתבעת, היא חתמה על השטר ומסרה אותו לתובע כנגד הלוואה שקיבלה ממנו על סך של 10,000 ש"ח. הנתבעת הוסיפה, כי להבטחת פירעון ההלוואה היא מסרה לתובע שיק שלה על סך 13,500 ש"ח (להלן – "השיק") וכן השטר דנן, כאשר השטר אינו נקוב בסכום.

בנוסף לכך טוענת הנתבעת, כי בשלב מסוים עם הגעת מועד פירעון השיק התובע הציג אותו לפירעון אולם הוא לא כובד. עם היוודע הדבר לנתבעת היא פנתה אל התובע ושילמה לו את תמורת השיק במזומן. אך מאחר שבמעמד התשלום לא היו בידי התובע השטר והשיק, הוא חתם לנתבעת על אישור בכתב שבו אישר קבלת הסכום הנ"ל.

הנתבעת ביקשה להסתמך על אישור זה כדי לבסס את טענתה בדבר פירעון החוב כלפי התובע.

התובע בתורו אינו מכחיש את חתימתו על האישור הנ"ל אך טוען, כי הוא מתייחס להלוואה אחרת שאינה ההלוואה שניתנה כנגד השטר דנן.

לטענת התובע, הנתבעת נטלה ממנו מספר הלוואות, והאישור עליו היא מסתמכת מתייחס להלוואה אחרת על סכום קטן יותר (בסך 13,500 ש"ח) מהסכום ההלוואה שהיא נטלה ממנו כנגד השטר דנן ואשר עמדה על 23,000 ש"ח, ולכן סכום השטר – 25,000 ש"ח – הוא פרופורציונאלי לסכום ההלוואה. מאידך, אין כל הגיון שכנגד הלוואה בסך 10,000 ש"ח תמסור הנתבעת שטר על סך של 25,000 ש"ח. לדידו, נתונים אלה מצביעים על כך כי מדובר בשתי הלוואות שונות.

מאחר שטענת ההגנה הבסיסית של הנתבעת היא בדבר פירעון השטר, הרי שהנטל להוכיח את פירעונו מוטל עליה.

עיון באישור עליו מסתמכת הנתבעת תומך לכאורה בטענתה. בסיפא של אותו אישור כתב התובע: "שטר חוב שנחתם נגד השיק שולם ואין שום חוב אחר על עניין זה ואחר".

האישור הנ"ל נחתם ביום 15/6/06, ואילו מועד פירעון השטר הוא 20/2/06. לכן ברור כי האישור נחתם במועד מאוחר יותר מהמועד שנקבע לפירעון השטר.

מהדברים שצוטטו לעיל ניתן ללמוד כי במועד כתיבת האישור, לא היו בין הצדדים שטרי חוב שיש לפרוע. התובע בעצמו אישר כי אין עוד "שום שטר חוב אחר על עניין זה ואחר" (ההדגשה שלי – ג'. ט'). ללמדנו, כי בין הצדדים לא היו שטרי חוב נוספים שיש לפרוע, לא בגין העניין אליו מתייחס האישור ולא בגין עניין אחר.

המסקנה המתבקשת מהאישור הנ"ל היא שבמועד חתימת האישור לא היו בין הצדדים שטרי חוב לגבי עניינים אחרים שיש להסדירם.

די בכך כדי לבסס את טענת ההגנה של הנתבעת ולהעביר את הנטל לכתפי התובע להוכיח כי נותרו ביניהם עניינים 'פתוחים' וכי עסקינן למעשה בהלוואה אחרת. לעניין זה, מן הראוי היה כי התובע יפרט בתצהירו פרטים נוספים לגבי ההלוואה שהוא טוען כי עמדה בבסיס השטר דנן (על סך 23,000 ש"ח), כגון מועד מסירתה, הביטחונות שנמסרו כנגדה, המועד שנקבע לפירעונה וכו'. כמו כן, בהיות ההלוואה לה טוען התובע הלוואה חוץ בנקאית, על התובע היה לצרף לתצהירו מסמכים המתעדים את ההלוואות שנתן לנתבעת, הן לגבי ההלוואה שהוא מאשר כי נפרעה והן לגבי ההלוואה שהלה טוען כי טרם נפרעה, וזאת מכוח הוראת סעיף 2 לחוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות, תשמ"ד - 1993. הסתפקות התובע בהצבעה על חוסר הפרופורציה בין סכום השיק וההלוואה שניתנה בגינו, לבין סכום השטר – אין בה די.

הנה כי כן, התובע לא עמד בנטל שעבר אליו, לאחר שהנתבעת עמדה בנטל הראשוני להוכיח את הגנתה.

לפיכך, אני מורה על דחיית התביעה וסגירת תיק הוצל"פ 08-09513-07-7 ככל שהוא מתייחס לנתבעת 1.

בנסיבות העניין, כל צד יישא בהוצאותיו.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ג שבט תש"ע, 07 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.