סלאמה נ' משטרת ישראל חיפה

החלטה

לפני בקשה להורות על ביטול צו סגירת עסק שניתן מכח סעיף 20 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים").

למבקש עסק של "פיצוציה" המכונה "מסביב לשעון" ברח' ההגנה 29 נהריה (להלן: "העסק").

ביום 10.10.2013 נעצר המבקש, יחד עם אביו, בחשד לעבירה של מכירת ואחזקת חומרים אסורים מכח חוק המאבק בתופעת השימוש בחומרים מסוכנים, התשע"ג-2013 (להלן: "חוק המאבק"). החשד כאמור התעורר לאחר שנתפסה כמות גדולה של 173 קפסולות, 10 שקיות שקופות ובקבוק דמויי וודקה בסמוך לעסק, בכליו של אחיו של המבקש (להלן: "התפוסים") - והכל כאשר התפוסים הכילו כולם חומרים החשודים כחומרים אסורים בהתאם לחוק המאבק ואשר מקימים כמה חזקות לחובת המבקש.

לאחר המעצר ותפיסת התפוסים – ניתן לגבי העסק צו סגירה זמני – מיום 10.10.2013 עד 10.11.2013 (להלן: "הצו הראשון").

ביום 11.11.2013 – יום לאחר שפג תוקפו של הצו הראשון – נערך למבקש שימוע בפני עו"ד לחיאני, מנהל מחלקת הפיקוח ורישוי עסקים בעיריית נהריה, והוחלט לסרב לבקשת חידוש רשיון העסק לגבי שנת 2014 ועל ביטולו של הרשיון שהיה לגבי שנת 2013.

יום לאחר מכן, ביום 12.11.2013 - נערך שימוע נוסף (להלן: "השימוע") בפני סממ"ז מחוז חוף, תנ"צ ג'מאל חכרוש. סיכום השימוע היה המלצה למתן צו סגירה לעסק. בהמשך היום הוצא צו הסגירה נשוא הבקשה הנוכחית, הצו השני במספר (להלן: "הצו השני") – עליו חתום מפקד מחוז חוף, ניצב חגי דותן.

המבקש עותר להורות על ביטול הצו השני מחמת כמה טעמים מצטברים.

המשיבה מתנגדת.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו - מצאתי כי דין הבקשה להידחות, משמע שאין לבטל את צו הסגירה השני, והכל מהנימוקים שיפורטו להלן בהתאם לטענותיו של המבקש.

אי הגשת תגובה בכתב - טענתו הראשונה של המבקש היתה שיש לקבל את הבקשה מחמת העובדה שהמשיבה לא הגישה תשובה בכתב לבקשה, וממילא – לא הגישה תצהיר תשובה. טענה זו יש לדחות היות ואין בנמצא הוראה המחייבת הגשת תשובה בכתב לגבי בקשות כגון אלו ובוודאי לא הוראה שמחייבת את קבלת הבקשה בהעדר תשובה (וראו את הוראה סעיף 22 לחוק רישוי עסקים). עוד אעיר כי קיימת מחלוקת בין צדדים אם המשיבה קיבלה את ההחלטה הראשונה שנתתי בבקשה לגבי קיום דיון ביום 17.11.2013 ולכן - אף אם ניתן היה להבין מההחלטה הראשונה שלי שיש צורך להגיש תשובה בכתב - אזי שלא שוכנעתי שהחלטה זו הגיעה אי פעם לידיעת המשיבה.

חלוף 30 יום ממועד מתן הצו הראשון - הטענה השניה של המבקש היתה שלא ניתן היה להוציא את הצו השני כיון שחלפו למעלה מ-30 יום ממועד הוצאת הצו הראשון. את טענתו סומך המבקש על הוראות סעיפים 20 ו-21 לחוק רישוי עסקים, הקובעות כי בנסיבות שמפורטות בסעיף 20 ניתן להוציא צו לסגירת עסק, כי צו שכזה יהיה בתוקף ל-30 יום, וכי ניתן להאריך את תקפו לתקופה נוספת של 30 יום אם הוגש לבית המשפט כתב אישום לגבי העבירה הנטענת ששימשה עילה להוצאת הצו. היות ולא הוגש כנגד המבקש כתב אישום – לשיטתו אסור היה להוציא את הצו השני, בבחינת הארכת התוקף של הצו הראשון שלא כדין. אף טענה זו יש לדחות שכן הוצאת הצו השני במקרה זה לא היתה בגדר המשך של הצו הראשון ולא התבססה על הוראות סעיף 21 לחוק. הצו הראשון לא היה "צו מינהלי" ולא יצא מכח סעיף 20 לחוק אלא מכח סעיף 23 לחוק (וראו כי במסמכים שהגיש המבקש מצוין במפורש כי זוהי מסגרת הוצאת הצו הראשון - כמו גם המסגרת אשר מכוחה הוצאו כנגדו שלושה צווים דומים בעבר). לכן, הוראות סעיף 21 לחוק רישוי עסקים אינן רלבנטיות לגבי הצו השני, וגורלו של הצו הראשון כבר אינו נתון שרלבנטי לבחינת "גורלו" של הצו השני.

העדר אפשרות למתן הצו השני לאור קיומו של רשיון עסק בתוקף - למבקש היה רשיון עסק לגבי שנת 2013, כלומר - עד סוף דצמבר שנה זו. כפי שצוין מעלה, ביום 11.11.2013 הוחלט על ידי הממונה במחלקת רישוי עסקים בעיריית נהריה (עו"ד דוד לחיאני) שלא ליתן רשיון לשנת 2014 ולבטל את הרשיון שהיה לשנת 2013. המבקש טוען כי כאשר מחליטה הרשות על ביטול רשיון עסק - הביטול נכנס לתוקף רק לאחר 60 יום ממועד מתן הודעה לבעל העסק על הביטול, משמע - שיש לו רשיון עסק עד ליום 10.1.2014 או למצער, עד סוף דצמבר 2013 (וראו את סעיף 7ג(ד) לחוק). לא הובהר אם הכוונה היתה שביטול הרשיון יכנס לתוקף לאלתר או רק לאחר 60 יום ואף לא ברור אם ניתן לבטלו לאלתר – וזאת כיון שההחלטה לגבי ביטול רשיון העסק איננה במסגרת הנושאים שעלי לדון בהם במסגרת בקשה זו (ולו מחמת חוסר סמכות). החשוב לעניינינו הוא שבסעיף 7ג(ה) לחוק רישוי עסקים מצוין כי ביטול של רשיון עסק אינו גורע מהאפשרות ליתן צווי סגירה מכח סעיפים 20 או 23 (וסעיפים אחרים) וכמובן שההיפך, גם הוא נכון – כלומר, שקיומו של רשיון אינו גורע מהאפשרות ליתן צו סגירה – כשמתקיימים התנאים המתאימים. מכאן, שהשאלה שעומדת לדיון בתיק זה (והיא - תוקפו של הצו השני) אינה תלויה בשאלות שמעלה המבקש לגבי ההחלטה לבטל את רשיון העסק לאלתר.

העדר צידוק למתן צו הסגירה השני – ממשיך וטוען המבקש כי אין כל סיבה למתן הצו השני לגופו שכן הצו השני הוצא לפי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים על יסוד טענה בדבר אי קיום תנאי הרשיון או סטיה ממנו, לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים. לטענתו, הוא לא הפר את תנאי הרשיון ולא הוצגו בפניו ראיות אלו או אחרות לגבי הפרה נטענת שכזו. אף טענה זו לא אוכל לקבל. החשד כנגד המבקש הינו שבעסק מתנהלת פעילות אסורה מכח חוק המאבק וכי נמכרים בו חומרים אסורים, לרבות לקטינים. ברי כי מכירת מוצרים אסורים מכח חוק המאבק חותרת תחת מטרת מתן רשיון העסק ומצדיקה מתן צו זמני לסגירתו, והיא עולה בגדר הפרת סעיף 5 של סעיף 4.8 לתנאים המיוחדים שנילווים לרשיון העסק שניתן לעסק (תנאי המחייב אישור של המשטרה לפעילות העסק). לגבי השאלה אם אכן נמכרים חומרים שכאלו בעסק או שנמכרו בעבר - יש לראות כי בשימוע שנערך למבקש הוא טען באופן כללי כי "הוא לא מכר" את החומרים המיוחסים לו ואשר מכירתם אסורה מכח חוק המאבק, אך קיימת לשיטתי תשתית ראייתית המלמדת שיש חשד סביר כי לא כך הם פני הדברים. באשר לרף התשתית הראייתית שמצדיקה מתן צו כאמור – יש לזכור כי אין צורך בהוכחת התשתית מעבר לספק סביר בשלב הזה ועסקינן ברף ראייתי לכאורי בלבד. לשיטתי, קיימת תשתית מינימלית כנדרש ואין פגם בשיקול דעתו של מוציא הצו לגבי קיומה של אותה תשתית. לגבי הטענה שהצו פוגע קשות בפרנסת המשפחה אומר כי יש לתת משקל לטענה זו, אך מוציא הצו שקל אותה ומצא להעדיף על פניה שיקולי אחרים, כגון שמירת בטחונו של הציבור.

ראו בהקשר זה את החלטת בהמ"ש במקרה דומה, שם נפסק כי "לא עלה בידי המבקש לשכנע כי נפל פגם של ממש בשיקוליו של קצין המשטרה בעת שהורה על מתן הצו" (ע"ק (שלום חדרה) 29065-10-13 קיוסק ופיצוחי המזלות נ' משטרת ישראל (27.10.2013)). עוד אפנה לב"ש (עניינים מקומיים חולון) 22/11 ניאזוב מאיר נ' מדינת ישראל (31.10.2011) אשר דן בבקשה דומה לביטול צו סגירה (אם כי שם בעל העסק הודה במכירה), ובדחותו את בקשת הביטול קבע בהמ"ש לאמור:

"סעיף 23 לחוק רישוי עסקים הינו אחד הכלים שנתן המחוקק בידי רשויות האכיפה כדי להילחם באמצעותו במשווקי הסמים שאינם מוגדרים כ"סם", הואיל וברור כי מכירת תחליפי סם באין מפריע, פגיעתה רעה היא וגורמת בהכרח לסיכון שלום הציבור.

מקום שמוכרים בו תואמי סם "חוקיים" לכאורה, מהווה אבן שואבת לפעילות עבריינית. לא זו אף זו, אלא שרפיסות הרשויות מול משווקי החומרים הנרקוטיים שאינם מוגדרים כסם, תעודד את צריכתם של חומרים אלה על-ידי בני נוער ועל-ידי מבוגרים, ואין צורך להכביר במילים בדבר הנזק העלול להיגרם מעישון או משימוש בחומרים שהשפעתם זהה להשפעה של סמים, ובמיוחד כשהם הופכים זמינים ונגישים בקלות לכל דורש.

לגבי דידי, ולפחות לצורך הפעלת הסמכות לפי סעיף 23 לחוק, בכל האמור בשמירה על שלום הציבור, אין הבדל בין סם הנכלל בפקודת הסמים המסוכנים לבין חומר שהשפעתו הינה כשל סם ואף חמורה ממנו, בהתאם לחוות דעת מומחה, וביהמ"ש מצווה לתת רוח גבית לשלטונות החוק במלחמתם העיקשת והקשה במשווקי הסמים, ולא לרפות את ידיהן".

בדומה, אפנה אף לצ"מ (שלום רחובות) 38346-03-11 אברהמי נ' מדינת ישראל (24.3.2011) אשר אף בו התבקש ביטול צו סגירה שניתן ל"פיצוציה" לאחר שנתפסו שם חומרים דומים האסורים מכח חוק המאבק, וכך נפסק:

"התרשמתי כי שמירת שלום הציבור דורשת את מתן הצו לסגירת הקיוסק, וטענות המבקש לא הפריכו את המסקנה הזו.