סלאם נ' בן ישי

החלטה

בפני התנגדות לביצוע שטר ובקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות.

תמצית הטענות הצדדים:

אליבא דמבקש בתצהירו, ההתנגדות הוגשה במועד ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים, אך הושבה מאחר שלהתנגדות לא צורפו צילום ת.ז. והעתק נוסף. בנוסף, באותה עת היה טרוד בשל תאונת דרכים קשה בה היה מעורב בנו. באשר לטעמי ההתנגדות, לגישת המבקש עסקינן בשיק שנלקח תחת סחיטה ואיומים ומכאן, שהשיק מעולם לא נמסר כדין והמבקש נעדר כוונה לחוב על פיו. כנטען, אדם בשם אברהים, החייב למבקש כספים רבים, לחץ על המבקש שיתן בידיו "שיק פיקטיבי" שהוא עצמו התחייב לפרוע וליתן למבקש 2,000 ₪ נוספים תמורתו. בפועל, לא התקבל דבר תמורת השיק.

המשיב התנגד לבקשה להארכת המועד. לגישתו, ההתנגדות הוגשה ללשכת ההוצאה לפועל בירושלים באופן פגום ובניגוד להוראות הדין. בהינתן והמבקש מיוצג, אין בפנינו טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד.

דיון והכרעה:

הארכת המועד להגשת ההתנגדות:

בשאלת הארכת המועד נכתב רבות, כמו גם על זכותו של צד לבוא בשערי בית המשפט, זכות שהוכרה כזכות יסוד. לעניין האיזון הראוי בין האינטרסים של הצדדים בכל הנוגע לבקשה להארכת מועד להגשת ההתנגדות נפסק, כי:

"המשיבה לא זכתה בפסק דין לאחר התדיינות בבית המשפט. המדובר בהליך של ביצוע שטר שהינו בבחינת פסק דין על תנאי, כאשר התנגדות הינה ההזדמנות הראשונה של החייב להציג את הגנתו כנגד ביצוע השטר, ולפיכך, בדומה לשיקולים בעת ביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה, יש לתת משקל רב יותר לזכות הגישה לערכאות של בעל הדין (ולבחון את סיכויי הגנתו) ופחות לאינטרס הזוכה בסופיות הדיון" (הדגשה במקור)(ער (קריות) 23-07 אחים רחמני בע"מ ואח' נ' טמבור בע"מ. פורסם בנבו. ניתן ביום 13/04/09).

בנוסף, יש מקום ליתן עדיפות לדיון המהותי על פני הפרוצדורה:

" בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדר הדין, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד. החלטה שיש בה כדי לשלול את מימושה של זכות יסוד זו שקולה מבחינת תוצאתה האופרטיבית לשלילת הזכות המהותית שמכוחה מבקש אדם סעד מבית-המשפט, וזאת אף בלי להיזקק לבחינת העילה הנטענת לגופה. תוצאה זו קשה היא, ויש בה, במידה רבה, כדי לסכל את תכליתו הבסיסית ביותר של ההליך השיפוטי להכריע בסכסוכים בהתאם לזכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין ולהביא לאכיפת שלטון החוק.

יתרה מזאת, בית-המשפט, ככל רשות שלטונית אחרת, מחויב לעשות שימוש בסמכויותיו באופן העולה בקנה אחד עם עקרון המידתיות. בהקשר הנדון משמעות הדבר היא שגם אם נתקיימו התנאים הפורמאליים לדחיית התובענה, אין בכך משום סוף פסוק. שומה על בית-המשפט להוסיף ולבחון אם קיימים אמצעים חלופיים העשויים אף הם לרפא את הנזק שנגרם על-ידי הפגם הדיוני, אך בכוחם למזער את הפגיעה בזכות היסוד. בפרט, בדרך-כלל ראוי הוא כי בית-המשפט יחייב את הצד המפר בתשלום הוצאות המשקפות את הנזק שנגרם על-ידיו, אך בה בעת יאפשר לו להמשיך ולנהל את ההליך ולמצות את יומו בבית-המשפט" (רע"א 1958/00ב אריה נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה וטלוויזיה בבית אל על ואח', פ"ד נה(5) 43, 47).

הדרישה בפסיקה ל"טעם מיוחד" הוגמשה מקום בו מדובר בהליך בפני הערכאה הדיונית, להבדיל משלב הגשת ערעור. סבורתני, כי בנסיבות העניין, אף אם ההתנגדות הוגשה שלא ללשכת ההוצאה לפועל הנכונה ובהעדר צילום ת.ז., אל לה לפרוצדורה לבוא על חשבון הדין המהותי ואין מקום לדחות את הבקשה להארכת המועד.

טעמי ההתנגדות:

כידוע, התנגדות נועדה לאפשר לחייב להפוך ממבקש לנתבע ולהיכנס בשערי בית המשפט. כל שעליו להוכיח בשלב מקדמי זה הוא, כי בפיו הגנה לכאורה. הלכה פסוקה היא, כי די שהמבקש יראה כי קיימת בבקשתו הגנה אפשרית, ולו בדוחק, על מנת שתינתן בידו רשות להתגונן.

בע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, סיכמה כב' השופטת ארבל את מטרתו של ההליך בקובעה:

"מטרתו של הליך סדר הדין המקוצר הינה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו (ראו ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ, פ"ד לו(3) 518, 524; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, 1995), בעמ' 675 (להלן: זוסמן)). לפיכך נפסק כי גם מי שההגנה שבפיו דחוקה וסיכוייו לדחיית התביעה נגדו קטנים, יקבל מתן רשות להתגונן. לעומת זאת מי שהגנתו "הגנת בדים" תידחה בקשתו למתן רשות להתגונן (ע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם, ניתן ביום 1.11.04) (להלן: עניין אלפי); ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית בע"מ, פ"ד מב(1) 721). הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אינו בא במקום המשפט עצמו. אשר על כן במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן אין בית המשפט רשאי לקבוע עובדות או לקבוע מהימנות עדויות ואף טענה שהעלה הנתבע בעל-פה כנגד מסמך בכתב יכולה לבסס הגנה לכאורה (זוסמן, בעמ' 675-676, 678). ככל שהנתבע הציג הגנה לכאורה יש ליתן לו רשות להתגונן ואין לבדוק כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מהו טיב ראיותיו (עניין אלפי) (ע"א 6514/96 חניון המרכבה חולון בע"מ נ' עירית חולון, פ"ד נג(1) 390, 400)" (פורסם בנבו ביום 01/05/06).

למרות האמור וכפי שנפסק בע"א 465/89 גדעון בן צבי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(1), 66 ,עמ' 70-71:

"על אף כללים קפדניים וזהירים אלה אין לומר כי כל אימת שמוגשת בקשת רשות להתגונן היא תינתן כדבר המובן מאליו. אדרבא, כדי שתהיה משמעות להליך של בקשת רשות להתגונן, וכדי שלא ייעשה הליך זה לחוכא ואיטלולא, נקבעו התנאים הנדרשים מן המבקש, שאם לא יעמוד בהם לא תינתן לו רשות להתגונן. תנאים אלה סוכמו בפסיקת בית משפט זה לאמור: "לא תינתן רשות להתגונן למבקש, שלא פירט בתצהירו מסכת עובדתית שלמה ומפורטת של הגנתו... כשם שלא ייתן בית המשפט רשות להתגונן, כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה, או שהיא 'הגנת בדים'"."

מן הכלל אל הפרט. מעבר לעובדה שתצהיר המבקש נעדר פירוט מספק של המסכת העובדתית שבבסיס טענותיו, הרי שמתצהיר וחקירת המבקש אף עלו תהיות לא מעטות אשר יש בהן כדי להעמיד בספק את גרסתו העובדתית: