סכסוך בין יורשים בענין מעמדו של בן ממשיך בנחלה

השופט חגי ברנר:

מבוא

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניני משפחה (כב' השופטת ח' ריש רוטשילד) מיום 21.6.2012 במסגרת תמ"ש 06- 29490, אשר דחה את תביעתו של המערער לסעד הצהרתי לפיו הוא זכאי להרשם כבעל הזכויות בנחלה מס' 7 במושב XXX.
2. הוריו של המערער, .... ז"ל (להלן: "המנוח") ו .... ז"ל (להלן: "המנוחה") עלו ארצה בשנת 1953 והתגוררו יחד עם ילדיהם בנחלה מס' 7 במושב XXX (להלן: "הנחלה"). הנחלה היא בבעלות מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), והיא מצוייה בתחום המשבצת הקרקעית של מושב XXX (להלן: "המושב").
3. המינהל החכיר לסוכנות היהודית את משבצת הקרקע של המושב, וזו הקנתה למושב את הרשות להשתמש בשטח המשבצת.
4. הרשות להשתמש בשטח הנחלה נמסרה למנוחים. המנוח נפטר בשנת 1972 ואילו המנוחה נפטרה בשנת 1977.
5. אחיו של המערער עזבו במרוצת השנים את הנחלה. המערער נותר לגור בה. הנחלה צברה חובות כלפי המושב. בעקבות כך מונה בשנת 1997 כונס נכסים לנחלה, במסגרת הליך בפני משקמת לפי חוק הסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, התשנ"ב- 1992 (להלן: "חוק ההסדרים"), על מנת שהנחלה תמומש לשם סילוק החוב, והיתרה תחולק בין יורשי המנוחים. המינהל התנגד למהלך זה וטען כי לאחר פטירת המנוחה, הנחלה צריכה היתה להיות מוחזרת למינהל. בשנת 2005 מינתה המשקמת כונסים אחרים לשם מימוש הנחלה. בשנת 2006 הגיש המערער תובענה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בגדרה ביקש את ביטול פסק המשקמת, וכן צו מניעה זמני האוסר על הכונסים למכור את הזכויות בנחלה. הבקשה לסעד זמני נדחתה וכמוה נדחתה התובענה, וכן נדחתה בקשת רשות ערעור שהגיש המערער לבית המשפט העליון. סמוך לאחר מכן הגיש המערער את התביעה מושא הערעור, נגד אחיו ויורשיהם.
6. המערער טען כי מאז פטירתה של המנוחה הוא החזיק בנחלה והתגורר בה, וזכויותיהם של אחיו בנוגע לנחלה התיישנו משום שלא נקטו צעד כלשהו למימושן. עוד טען המערער כי אחיו הסכימו להצעת המשקמת לפיצול הנחלה ולמכירתה, ומכאן עולה שהסכימו כי יתרת הנחלה תישאר ברשותו. עוד טען המערער כי דרישת אחיו לפיצוי ממנו בגין זכויותיהם- התיישנה. כמו כן טען המערער כי זכויותיה של המנוחה בנחלה הוקנו לו בעודה בחייה, במסגרת הסכם בעל פה, ולכן הנחלה אינה נכללת בעזבונה.
7. בית המשפט קמא דחה את תביעתו של המערער. בפסק הדין נקבע כי אין מניעה עקרונית לכך שהמערער יבקש סעד הצהרתי לפיו זכויותיהם של אחיו כלפיו התיישנו. יחד עם זאת, בית המשפט קבע כי טענות האחים לא התיישנו, שכן תנאי להיווצרותה של התיישנות הוא קיומה של חזקה נוגדת, וזו לא היתה כאן, שהרי אחיו של המערער הסכימו לכך שהוא יחזיק בנחלה, והמערער עצמו לא נקט כל פעולה שהיה בה כדי להצביע על טענתו לפיה הוא בבחינת בן ממשיך וכי לאחיו אין כל זכות בנחלה, והוא אף טען בפני המשקמת כי גם להם זכויות בנחלה. אף טענת השיהוי שהעלה המערער נדחתה על ידי בית המשפט קמא, שכן המערער עצמו לא ראה את אחיו כמי שזנחו את טענותיהם, אלא להיפך, הוא טען להיותם שותפים לחובות בנחלה. עוד נקבע כי מצבו של המערער לא הורע בעטיים של אחיו. הם איפשרו לו להתגורר בנחלה בהתחשב במצבו הסוציאלי הקשה (אשתו של המערער נפרדה ממנו בשנת 1980 והיא וילדיה עזבו את הנחלה. המערער הפסיק לעבוד והפך להיות נתמך סעד). המערער גם לא השביח את הנחלה. נהפוך הוא, במרוצת כל השנים הוא נמנע מלשלם את החיובים והמיסים שחלו על הנחלה ואף ניסה להטיל על שכמם של אחיו את החובה לשאת בחיובים אלה. דווקא האחים הם ששינו את מצבם לרעה בכך שאיפשרו למערער להתגורר בנחלה ללא כל תמורה.
8. לעיצומן של הזכויות, קבע בית המשפט קמא כי במשך כל השנים נמנע המערער מלפנות בדרישה להכיר בו כבן ממשיך, וכי דרישה כזו לא הועלתה לא כלפי המינהל וגם לא כלפי אחיו, אפילו לא במסגרת ההליך בפני המשקמת, שם גילה המערער את דעתו כי כל יורשי המנוחים זכאים לחלק יחסי בנחלה, כשם שעליהם לשאת בחלק יחסי מהחובות בגין הנחלה. יתר על כן, עוד בשנת 1997 קבעה המשקמת כי היתרה שתיוותר לאחר מימוש הנחלה וסילוק החובות בגינה, תתחלק בין יורשי המנוחים, והמערער לא חלק על קביעה זו אלא לראשונה בשנת 2006. בית המשפט קמא דחה את הטענה בדבר ויתור כביכול שויתרו האחים על זכויותיהם בנחלה. עוד קבע בית המשפט קמא כי ההסכם התלת שנתי בין המינהל, הסוכנות והאגודה (המושב) קבע כי הכרה בבן ממשיך טעונה אישור של הגורם המיישב, וכי אישור כזה לא נתבקש מעולם, וממילא גם לא ניתן. מתן הודעה למושב על מגורי המערער בנחלה, לא היווה פניה לקבלת הכרה כאמור. גם החוזה שמכוחו החזיקה המנוחה בנחלה קבע כי העברת זכויות בנחלה טעונה אישור של הסוכנות ושל וועד האגודה. יתר על כן, תנאי למתן אישור כאמור היה שיוכח למינהל כי לרשות היורש האמצעים והיכולת להמשיך בעיבוד הנחלה ביעילות, ואילו כאן הוכח שאין ולא היה ביכולתו של המערער להמשיך בעיבוד הנחלה ביעילות, והוא אף לא עשה כן. מכל מקום, אין ספק שהן הסוכנות והן האגודה לא הביעו מעולם את הסכמתן להכיר במערער כבן ממשיך והמערער אפילו לא ביקש להצטרף כחבר לאגודה. חיזוק לאמור לעיל מצא בית המשפט קמא בכך שבמסגרת ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה שלא ליתן לו סעד זמני, טען המערער כי הוא אינו "גורם חקלאי" כהגדרתו בחוק ההסדרים.
9. מכאן הערעור שלפנינו.
10. המערער טוען כי למרות שצו הירושה אחר עזבונה של המנוחה ניתן עוד בשנת 1978, הרי שמאז ועד היום לא נקטו אחיו של המערער, היורשים יחד עימו, הליך כלשהו לסילוק ידו של המערער מן הנחלה או לקבלת דמי שימוש ראויים.
11. המערער טוען כי בינואר 2010 הוא הסדיר את חובו לאגודה ולכן בוטל צו כינוס הנכסים שהוציאה המשקמת ביחס לנחלה. אכן, בהחלטת המשקם עו"ד וסרצוג (שהחליף את המשקמת עו"ד פרונט) נקבע כי הסדרת החוב על ידי המערער אין בה משום הקניית הזכויות בנחלה למערער לבדו, אך נשמרה למערער הזכות, ככל שההליך הנוכחי לא יניב את רישום הנחלה על שמו, לדרוש מאחיו השבה של מה ששילם לצורך הסדרת החוב.
12. המערער מוסיף וטוען כי אחיו, המשיבים 3- 8 (להלן: "המשיבים") הסכימו לפני עשרות שנים למגוריו והחזקתו בנחלה מאז פטירת המנוחה.
13. עוד טוען המערער כי למינהל ולאגודה, הם המשיבים 1 ו- 2, אין התנגדות אמיתית לרישומו כבעל הזכויות בנחלה, והאגודה אף נמנעה מהבאת ראיות בהליך בבית המשפט קמא. לעומת זאת, התנגדותם של המשיבים לתובענה נובעת מאינטרס כספי גרידא.