סירובו של בורר לנמק את פסק דינו אינו מקים עילה להעברתו מתפקידו

           לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 14.4.08 בבש"א 7225/08 (כבוד הנשיא א' גורן) אשר דחה את בקשת המבקש למינוי בורר חליף וכן על החלטתו של בית המשט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 18.5.08 בבש"א 9070/08 (כבוד הנשיא א' גורן) אשר דחה את בקשת המבקש לעיון נוסף בהחלטתו בבש"א 7225/08.

העובדות והליכים קודמים

1.             המבקש, בעל מגרש בפתח-תקווה, התקשר עם המשיבה בעסקת קומבינציה לבניית מבנה על המגרש שבבעלותו. בעקבות מחלוקת שנתגלעה ביניהם פנו הצדדים לבית המשפט קמא אשר הפנה אותם להליך בוררות בפני השופט בדימוס שאול אלוני ז"ל. הליך הבוררות הנ"ל נמשך כשמונה שנים, עד לפטירתו של הבורר. ביום 26.12.07 עתרה המשיבה לבית המשפט קמא בבקשה למינוי בורר חליף (בש"א 24961/07) וביום 31.1.08 הורה בית המשפט קמא (כבוד הנשיא א' גורן) על מינויו של השופט בדימוס חיים אילת כבורר חלופי (להלן - הבורר).

2.             ביום 4.3.08 פנה המבקש אל הבורר במכתב במסגרתו ביקש, בין היתר, כי הבורר יערוך שטר בוררות שבו "יצויין כי פסק הבורר יהיה מנומק, בכל עילת תביעה ובכל נושא". הבורר דחה את הבקשה האמורה. ביום 1.4.08 עתר המבקש לבית המשפט קמא בבקשה למינוי בורר חליף (בש"א 7225/08), זאת לאור סירובו של הבורר לערוך שטר בוררות אשר יכלול חובת הנמקה מפורטת כאמור. עיקר טענתו של המבקש במסגרת הבקשה למינוי בורר חליף היתה כי במסגרת התדיינות בהליך בוררות זכאי בעל דין לדרוש כי ייחתם שטר בוררות וכן שפסק הבוררות יהיה מנומק בכל נושא ונושא ובכל עילת תביעה. ביום 13.4.08 דחה בית המשפט קמא את בקשת המבקש הן משום שהמבקש לא צירף תצהיר התומך בבקשתו והן משום שסבר "שהליך בוררות אינו מתאים לבירור מחלוקת הצדדים" כאשר "...פרקליטת המבקשת [כך במקור - י.ד.] מתווכחת עם הבורר בהיקף של 72 סעיפים...".

3.             ביום 1.5.08 עתר המבקש בשנית לבית המשפט קמא, בבקשה לצירוף תצהיר ולעיון מחדש בהחלטתו הקודמת. במסגרת הבקשה האמורה, טען המבקש כי דחיית הבקשה הקודמת מן הטעם שלא צורף תצהיר בלבד מהווה פגיעה משמעותית במבקש, בפרט כאשר לא ייגרם למשיבה כל נזק מהגשה מאוחרת של התצהיר. ביום 18.5.08 דחה בית המשפט קמא (כבוד הנשיא א' גורן) את הבקשה מן הטעם ש"התנאים שמציבה פרקליטת המבקש אינם מתאימים להליך בוררות יעיל".

           מכאן הבקשה שלפניי.

נימוקי הבקשה

4.           במסגרת בקשת רשות הערעור טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא כשנמנע מלמנות בורר חליף תוך מתן הוראה לבורר החליף כי ייתן פסק בוררות מנומק בכל נושא ובכל עילת תביעה. לטענתו, דרישתו להנמקת פסק הבוררות הינה חוקית, לגיטימית ובנסיבות העניין - כאשר על הבורר ליתן פסק בוררות בבוררות שנמשכה שנים ואשר כללה דיונים וראיות רבים - הכרחית. יתרה מזאת, טוען המבקש כי עומדת לו הזכות לחתום על שטר בוררות שיטיל על הבורר חובת הנמקה כאמור.

5.           עוד טוען המבקש כי בנסיבות שנוצרו לא ניתן עוד לנהל את הבוררות בפני הבורר, אף אם יסכים לערוך שטר בוררות שיטיל עליו חובת הנמקה כמבוקש, וכי מתקיימים התנאים להעברת הבורר מתפקידו שכן התנגדותו של המבקש לקיום הבוררות בפני הבורר והנקיטה בהליכים נשוא בקשה זו, עלולים לפגוע במעמדו של המבקש בעיניו של הבורר. מוסיף המבקש וטוען כי הבורר עצמו מסכים, לפחות לכאורה, למינוי בורר אחר תחתיו. עוד טוען המבקש כי לא ייגרם כל נזק או עיכוב בהעברת הבוררות לבורר חליף שהרי הבורר החליף ימשיך מן המקום בו יסיים הבורר את תפקידו.    

6.           בנוסף, טוען המבקש כי שגה בית המשפט קמא כשדחה את בקשת המבקש למינוי בורר חליף מן הטעם שלא צורף לה תצהיר כאשר תוכן הבקשה נתמך במסמכים אחרים שצורפו אליה. כן טוען המבקש כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית בעלת היבט משפטי וציבורי ושהכרעה בה נדרשת לשם מניעת עיוות דין.

7.           לאור כל האמור לעיל, מבקש המבקש לדון בבקשתו כבערעור; לבטל את החלטתו של בית המשפט קמא; להורות על מינויו, על דעת הצדדים ובהסכמתם, של בורר חליף, שהינו שופט בדימוס ובעל רקע בתחום הבניה; להסמיכו להמשיך בהליכי הבוררות מן המקום בו הופסקו; להורות על עריכתו של שטר בוררות בכתב בו יוסמך הבורר החליף ליתן פסק בוררות מנומק כמבוקש לעיל ולהורות לבורר החליף להעביר הצעתו לשכר טרחה לבוררות טרם הישיבה הראשונה שתיקבע.

דיון והכרעה

8.           לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על צרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות, אף ללא צורך בקבלת תגובתה של המשיבה.

9.           פעמים רבות שב בית משפט זה וחזר על ההלכה לפיה רשות ערעור על החלטתו של בית משפט הדן בענייני בוררות אינה ניתנת כעניין שבשגרה, אלא רק במקרים חריגים ויוצאי דופן בהם מתעוררת שאלה עקרונית, בעלת אופי משפטי או ציבורי, אשר חורגת מעניינם הפרטי של הצדדים למחלוקת או כאשר נדרשת התערבותו של בית המשפט משיקולי צדק ומניעת עיוות דין [ראו למשל: רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605 (2003); רע"א 7220/06 ק.ט. חברה לניהול עסקים מסעדות הבאר בע"מ נ' המועצה המקומית זכרון יעקב (לא פורסם, 21.1.08); 10123/07 צביק נ' מולד את מולדבסקי (לא פורסם, 25.2.08)].

10.        איני סבור כי הבקשה שלפניי מעלה שאלה החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או כי נדרשת התערבותו של בית משפט זה על מנת למנוע עיוות דין. לפיכך, דינה של הבקשה להידחות מטעם זה. יתר על כן ולמעלה מן הנדרש, סבורני כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין.

11.         דומה כי המבקש אינו מבחין בבקשתו בין הבקשה למנות בורר חליף לבין הבקשה להעביר את הבורר מתפקידו. סעיף 12(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן - חוק הבוררות), שעניינו מינוי בורר חליף, קובע כי מקום שהועבר הבורר מתפקידו מוסמך בית המשפט למנות בורר במקומו בהתאם לסעיפים 8-10 לחוק הבוררות. כלומר, הבקשה למינוי בורר חליף אינה עומדת בפני עצמה אלא נסמכת על התרחשות קודמת בזמן, של העברת הבורר מתפקידו על ידי בית המשפט. לפיכך, למעשה מבקש המבקש להעביר את הבורר מתפקידו מן הטעמים המפורטים בבקשתו, ובמידה שבקשתו זו תתקבל, למנות בורר חליף, בהתאם לתנאים המפורטים בבקשה.

12.        אשר לטענתו של המבקש בדבר זכותו לכפות על הבורר לנמק את פסקו (אף שזכות זו לא עוגנה בהסכם הבוררות בין הצדדים), הרי שחוק הבוררות איננו מחייב את הבורר לנמק את פסקו. בעלי דין המעוניינים בהנמקת הפסק על ידי הבורר חייבים לכפות זאת עליו בהסכם הבוררות [ראו: סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל 825-826 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן - אוטולנגי); אורי שטרוזמן ספר הבוררות 220 (2001)]. יפים לעניין זה דבריה של כבוד השופטת מ' בן פורת בע"א 318/85 כוכבי נ' גזית קונסיליום השקעות ופיתוח בע"מ, פ"ד מב(3) 265, 277 (1988):

"אין כל דופי בפסק בוררות בלתי מנומק, אלא אם הותנה בהסכם הבוררות במפורש, כי על הבורר לנמק את הפסק." [ההדגשה במקור - י.ד.]

במקרה שלפניי, משלא חייבו הצדדים את הבורר לנמק את פסקו במסגרת הסכם הבוררות, עובדה שאין עליה מחלוקת, אין למבקש זכות קנויה לכפות על הבורר לנמק את פסקו, אם הוא אינו חפץ בכך. תוצאה זו מתבקשת אף מטבעו של הליך הבוררות אשר מושתת על הסכמת הצדדים, כפי שעולה מסעיף 1 לחוק הבוררות. הסכמה בדבר הנמקת פסק הבוררות צריכה להיות על דעתם של שני הצדדים [ראו: אוטולנגי, בעמ' 11] והבורר איננו צד להסכמה זו, אלא מינויו הוא תוצאה שלה. משלא נתנה המשיבה את הסכמתה לחייב את הבורר לנמק את פסקו כדרישת המבקש, אין האחרון יכול לחייבו באופן חד צדדי.