סיקולר נ' המחלקה לחקירת שוטרים

פסק דין

השופט נ.זלוצ'ובר:

ביום 30.12.08 הורשע המערער, בבית משפט השלום בבאר שבע בת.פ. 1070/05 (כב' השופט אמוראי), בביצוע עבירה של תקיפה הגורמת לחבלה ממשית, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

ביום 7.7.09, ניתן פסק דין ללא הרשעה, בו קבע כב' בית המשפט קמא, כי המערער ביצע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, אך הוא נמנע מלהרשיעו בדין וביטל את הרשעתו מיום 30.12.08. המערער חויב לבצע של"צ בהיקף של 400 שעות וכן ניתן צו מבחן למשך שנה. בנוסף, חויב המערער לפצות את המתלונן בסך של 9,000 ₪.

הערעור שבפנינו הוא רק נגד הכרעת הדין שמצאה את הנאשם אשם בביצוע עבירה של תקיפה הגורמת לחבלה ממשית.

כתב האישום, שהוגש נגד המערער, מפרט שבעת הרלוונטית המערער שירת כשוטר במשטרת ישראל. מתיק בית המשפט קמא עולה, שהמערער שירת כשוטר ביחידת הבילוש בתחנת באר שבע. ביום 12.2.04 סמוך לשעה 14:30, המערער שלא היה בתפקיד, עבר במרכז אורן בבאר שבע, שם ישב באותה עת המתלונן. המתלונן הקניט את המערער ושאל אותו אם הוא יודע שיש להם תיק משותף במח"ש וזאת הגם שידע שאין תיק כזה. בתגובה תפס המערער בידו של המתלונן ועיקם אותה לאחור. כשניסה המתלונן לשחרר את ידו מידי המערער, הוא הופל והמערער הטיח את ראשו בקרקע.

המערער הזמין תגבורת ובסיוע שוטרים נוספים כבל את ידי המתלונן מאחורי גבו והכניסו לניידת.

המערער ישב ליד נהגת הניידת, ובמהלך הנסיעה הוא הסתובב אל המתלונן והיכה אותו במכת אגרוף לאפו וכתוצאה מכך המתלונן דימם מאפו, ונגרמו לו שבר באף, נפיחות ניכרת בגשר האף וסטייה של גשר האף. אפו גובס.

בתחנת המשטרה ברחוב בזל בבאר שבע (משרדי הבילוש), המערער קילל את המתלונן ובתגובה, המתלונן קילל את המערער ואמר לו כי "ידפוק לו כדור בראש". בתגובה, המערער נכנס יחד עם המתלונן לתא שירותים, שם הכה את המתלונן באגרופים בגבו ובכתפו, וכן היכהו בראשו באמצעות מקל של את חפירה וכתוצאה מכך, דימם המתלונן מראשו, נגרם לו חתך בקרקפת שנתפר.

בית המשפט קמא, התייחס לעובדות כתב האישום כאל שלושה אירועי משנה נפרדים: אירוע במרכז אורן, אירוע ברכב ואירוע במשרדי הבילוש.

באשר לאירוע הראשון - המפגש במרכז אורן בבאר שבע, קבע בית המשפט קמא, כי האירוע הוא תוצאה של התגרות מיותרת של המתלונן במערער, שמצא עצמו מותקף ומוקנט במרכז קניות הומה אדם. עוד נקבע:

"בנסיבות אלה, עדויות המתלונן סותרות אלו את אלו, ובית המשפט מעדיף את גרסת הנאשם, אשר הייתה רציפה והגיונית, שכן השימוש בכוח שביצע כלפי הנאשם (צריך להיות המתלונן-נ.ז), במרכז אורן, הינו סביר ומידתי, בנסיבות העניין, לצורך הנחיצות לרתק את המתלונן עד להגעת כוח התגבור שהזמין, וזאת בהתחשב בנסיבות שהוא לבד במרכז, שלא מתוקף תפקידו, במרכז אנשים נוספים, הנאשם (צ"ל המתלונן – נ.ז) ואדם נוסף חוסמים את דרכו, לו ולמתלונן היכרות קודמת מתוקף מעורבות המתלונן בפלילי, ובהתחשב בכך, שהמתלונן סירב לעיכובו" (עמ' 25 פסקה שלישית).

אין מחלוקת בין הצדדים שהגם שהמסקנה המפורשת לא נכתבה בהכרעת הדין - כב' בית המשפט קמא זיכה את המערער בנוגע לאירוע הראשון.

בנוגע לאירוע השני – הנסיעה בניידת, קבע בית משפט השלום, כי גרסת המתלונן לא הייתה עקבית בנוגע לשאלה אם ידיו נכבלו מאחורי גבו, ומנגד קבע בית המשפט שעדויות המערער ועדי הגנה 6 ו-8, שהיו בניידת הן עקביות והוא נתן בהן אמון.

גדר המחלוקת בנוגע לאירוע זה, נקבע בעמ' 4 לפסק הדין כך: "האם באירוע השני, שהתרחש בתוך הניידת, הנאשם פעל מתוך הגנה עצמית (אינסטינקט כטענתו)".

בית המשפט לא קיבל את טענת המתלונן, שידיו היו כבולות מאחור, וקבע כעובדה שהמתלונן הוכנס לניידת "פרייבט (לא מסחרי)", בה נהגה שוטרת, לידה ישב המערער ובמושב האחורי ישב המתלונן במרכז, כשמצדדיו השוטרים, עדי הגנה 6 ו-8. המתלונן היה אזוק. המערער הוא ימני. המערער הסתובב בחצי גוף למתלונן. המתלונן גבוהה מהמערער וסביר להניח שידיו ארוכות משל המערער, המתלונן נחבל באפו, דימם ונזקק לטיפול רפואי (עמ' 27 להכרעת הדין). למעשה, כב' בית המשפט קמא לא דחה את גרסת המערער, לפיה המתלונן ניסה לתקוף אותו, בכך שהושיט את ידיו לעברו, ובתגובה המערער הסיט את ראשו, שלח את יד ימינו קדימה ופגע במרכז פניו של המתלונן.

בית המשפט בחן את השאלה אם בנסיבות אלה עומדת למערער ההגנה העצמית שנקבעה בסעיף 34י' לחוק העונשין. וקבע:

"בנסיבות אלה, בהן בניידת שררה אוירה טעונה ומתוחה, וייתכן כי הנאשם היה חשוף לסכנה לפגיעה בגופו, מצד המתלונן (ההדגשה אינה במקור – נ.ז.), אלא שבנסיבות בהן המתלונן כבול בידיו, במושב האחורי, לצדדיו שני שוטרים, אין בית המשפט רואה בתגובת הנאשם, כנחוצה וסבירה בנסיבות העניין. לנאשם היו מספר אלטרנטיבות להדוף את המתלונן, ואף השוטרים שישבו לצדדיו של המתלונן יכלו לעשות. כמו כן, ובמיוחד על רקע היות הנאשם מיומן בקרב מגע, צריך ומחויב היה הנאשם להסתפק בהסטת גופו וראשו, ולכל היותר לפעול להדיפת ידיו הכבולות של המתלונן הצידה או חסימתו ללא צורך בשימוש במכת אגרוף למרכז פניו של המתלונן." (עמ' 31 למטה ועמוד 32 למעלה בהכרעת הדין).

לאור האמור, נקבע בהכרעת הדין שהוכח כנדרש שהמערער תקף את המתלונן בניידת, גרם לו חבלה ממשית, ולא עומדת למערער ההגנה העצמית על פי סעיף 34י' לחוק העונשין.

בנוגע לאירוע השלישי – האירוע במשרדי הבילוש, קבע כב' בית המשפט קמא: