סיני ואח' נ' שמסיאן ואח'

פסק דין

לפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבע להשיב לידיו תשלום דו"ח משטרה בהיקף של 250 ₪ כמו גם יורה לנתבע לפצותו בגין עוגמת הנפש אשר נגרמה לו עקב מעשי ומחדליו הנתבע.

בכתב התביעה טען התובע כי ביום 3.6.11 החנה את רכבו בתחום מפרץ חנייה ציבורי הנמצא ברחוב עלומים בראשון לציון. לאחר שהנתבע הבחין ברכב התובע וסבר כי התובע מחנה בחנייה פרטית, פרץ לרכב התובע, הזיזו לאחור וחסם בדרך זו את המעבר ברחוב עלומים.

הוסיף התובע וטען כי הנתבע התקשר למוקד העירוני וכי בשעה 9:00 (לערך) נקרא התובע באמצעות כריזה משטרתית לפנות את הרכב, תוך שניתן לו, באותו מועד, דו"ח עקב מיקומו של הרכב ברחוב.

פניותיו של התובע למשטרת ישראל, כמו גם פניותיו לנתבע, לא הועילו, ומכאן הגשתה של התביעה.

הנתבע הכחיש כי פרץ לרכבו של התובע והזיזו ממקומו.

בנוסף טען הנתבע כי החנייה בה טען התובע כי החנה את רכבו, הינה חנייה פרטית בבעלותו הרשומה על שמו בלשכת רישום המקרקעין.

עוד נטען בכתב ההגנה כי הנתבע בחר לפנות למוקד העירוני לאחר שראה שרכב התובע חונה באופן שהוא חוסם את הרחוב ואינו מאפשר כניסה למקום החנייה הפרטי של הנתבע, וחלף כך החנה את רכבו במקום חנייה חלופי.

הנתבע הוסיף והגיש כתב תביעה שכנגד, במסגרתו עתר כי בית המשפט יורה לנתבע שכנגד לפצותו עקב פלישת הנתבע שכנגד למקום החנייה, ועקב הטרדה ועוגמת הנפש אשר נגרמה לו ממעשיו ומחדליו הנתבע שכנגד.

הנתבע שכנגד לא הגיש כתב הגנה לכתב התביעה שכנגד, אך חזר על טענותיו בדיון בפני וביקש לראות במכלול טענותיו ככתב הגנתו ביחס לתביעה שכנגד.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים הנוספים אשר צורפו על ידי בעלי הדין, נתתי דעתי לעדויותיהם ולטיעוניהם בפני, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה והתביעה שכנגד להידחות. טעמיי להלן.

הטענה המהותית אותה העלה התובע נגד הנתבע, נוגעת לפריצת רכבו ולהזזת הרכב ממקום החנייה המקורי.

התובע לא הוכיח כי היה זה הנתבע אשר פרץ לרכבו והזיז את הרכב בפועל.

העובדה כי לטענת התובע היה בלם היד מורם, אין בה כדי הוכחה שמי שהזיז את הרכב, ככל שהוזז, הוא הנתבע. התובע לא חזה במו עיניו בנתבע כשהוא פורץ לרכב, ולא הציג בפני ראיות או עדויות אחרות כלשהן, אשר יש בהן כדי לתמוך בגרסתו.

העובדה כי הנתבע התקשר למוקד העירוני, אין בה די על מנת להוכיח כי מדובר באדם אשר בחר לפרוץ ולהזיז את הרכב. לכאורה, ככל שביקש הנתבע להזיז את הרכב ולפרוץ לרכב, לא היה בוחר לאחר מכן גם להתקשר למוקד העירוני ולדווח על המטרד.

התובע צירף לעיוני תכתובות שונות שמוענו אל הנתבע ואל דיירי הבית ברחוב וולפסון 49.

גם מן המכתבים עולה כי התובע אינו מחזיק בידיו ראיות ממשיות, אשר יש בהן כדי הוכחה כי הרכב אכן נפרץ על ידי הנתבע והוזז ממקומו אל מחוץ למקום החנייה.

כך או כך, אין בחשד זה או אחר של התובע כדי הרמת הנטל המוטל עליו, ככל שהדבר נוגע לדיני הראיות, על מנת להביא להטלת אחריות על הנתבע בתיק דנא.

אוסיף ואציין כי התובע עתר כי הנתבע ישיב לידיו את הסך של 250 ₪ בגין דו"ח המשטרה. עם זאת, במהלך הדיון עלה כי התובע כלל לא שילם, נכון למועד היום, את הסכום דנא, אלא שהוא עתר להישפט בגין הדו"ח אשר ניתן לו. נוכח כך, לא ניתן, לעת הזו, לראות בתובע כמי שאכן סבל מחסרון כיס בהיקף הנטען.

באשר לתביעה שכנגד, הרי שמנוסח התביעה עלה כי עיקר טענותיו של הנתבע שכנגד מתייחסות לפלישתו של הנתבע שכנגד לכאורה למקום החניה שבבעלותו.