סין בטי נ' לבייב ואח'

החלטה

בקשת הנתבעות 10-11 (להלן: "המבקשות") לחייב את התובע (להלן: "המשיב") בערובה להוצאותיהן.

לגישת המבקשות, בית המשפט רשאי להתנות בקשה לאישור תביעה כתביעה נגזרת בחיוב המבקש בהוצאות.

המבקשות טוענות כי סיכויי התביעה נגדן הם קלושים.

כעולה מכתב התביעה, התביעה נגד המבקשות מבוססת רק על העובדה כי הזיכיונות נושא התביעה מוחזרים היום על ידי המבקשות. המשיב טען בתביעה כי לא ידוע לו האם התמורה עבור הזכויות במכרות שולמה על ידי המבקשות. כן נטען כי התובע חושש כי מדובר בחברות שהן שליטת לבייב (הנתבע 1) או מי מטעמו. באשר לנתבעת 10 – נטען בכתב התביעה במפורש כי למעט העובדה כי מדובר בחברה הרשומה בקפריסין, אין למשיב כל מידע אודותיה.

המבקשות טוענות כי מסקנה דומה עולה גם מהאמור בבקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת, ומהבקשה להיתר המצאה מחוץ לתחום שהוגשה אף היא על ידי המשיב. לטענת המבקשות, המשיב ניסה לערוך מקצה שיפורים לטענותיו במסגרת ההליך ביטול היתר ההמצאה, אולם אין לאפשר לו לעשות כן, ולטעון לקיומם של ערוצי קשר עסקיים בין המבקשות לבין יתר הנתבעים. לגישת המבקשות, גם לגופו של ענין אין ממש בטענות המשיב בהקשר זה, המבוססות על מקורות מידע בלתי קבילים.

עוד טענו המבקשות כי המשיב לא יוכל לשלם את הוצאותיהן אם התביעה נגדן תידחה. מדובר לטענתן בהוצאות אדירות – העומדות כבר עתה על סכום של מאות אלפי שקלים, לאור העובדה כי סכום התביעה הוא 2.5 מיליארד ₪. כעולה מבקשתם של הנתבעים האחרים לערובה להוצאות, נפתחו נגד המשיב הליכים שונים בין היתר בלשכות ההוצל"פ במסגרתם התקבלו נגד המשיב טענות ביחס לאי פירעון חובותיו. מכאן כי המשיב נוהג בשיטה לפיה הוא מחייב את נושיו לפנות לערכאות כדי לגבות את חובם. בנוסף נטען כי המשיב פועל להברחת נכסיו, מאחר שהוא העביר את הזכויות בבית המגורים שלו לאשתו בעסקה ללא תמורה. עוד צוין כי המשיב אינו עומד בהתחייבויותיו הכספיות במסגרת הליך בוררות המתנהל בין המשיב לבין יתר הנתבעים. כל העובדות האלה עולות – כך נטען – מבקשת הנתבעים האחרים לערובה להוצאות.

המבקשות עותרות לכן כי בית המשפט יחייב את המשיב בערובה להוצאותיהן, בסכום של 2,500,000 ₪.

המשיב השיב לבקשה. הוא טען כי בשלב זה ההליך נגד המבקשות אינו כולל את כל בירור התביעה אלא רק את שאלת אישורה כתביעה נגזרת – מכוח ההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים במסגרת הבקשה לביטול היתר ההמצאה. המשיב טען כי התביעה שלו היא מבוססת, ונחיצותן של המבקשות בה היא ברורה. לטענת המשיב, סיכויי התביעה הם מעולים, ובבקשה אין דבר הסותר זאת. המשיבות אישרו כי הן מחזיקות בנכסים נושא התביעה, והן לא הסבירו איך נכסים אלה הגיעו לידיהן.

לטענת המשיב, יש לדחות את הבקשה מאחר שהיא אינה נתמכת בתצהיר. עוד נטען כי המבקשות לא הרימו את הנטל להוכחת מצבו הכלכלי של המשיב. המשיב טען כי הגישה לערכאות היא זכות חוקתית, וכי יש לאפשר לו לקבל את יומו בבית המשפט.

המבקשות השיבו לתגובת המשיב. הן טענו כי המשיב לא התייחס לטענותיהן בדבר קלישות התביעה כנגדן. הן טענו כי כאשר סיכויי התביעה הם קלושים, יש הצדקה להבטיח את זכותן של המבקשות להחזר הוצאותיהן. המשיב מצידו לא הציג גרסה עובדתית כלשהיא הסותרת את העובדות שהועלו על ידי המבקשות ביחס לחשש כי לא ניתן יהיה לגבות מהמשיב את ההוצאות של המבקשות.

דיון

כידוע, במסגרת בקשה לערובה להוצאות, על בית המשפט לאזן בין שני שיקולים – זכות הגישה לערכאות, מחד גיסא, והבטחת הוצאות הצד המבקש זאת, מאידך גיסא. לצורך כך, על בית המשפט לבחון הן את סיכויי התביעה, והן את עוצמתו של החשש כי הנתבע לא יוכל לגבות את הוצאותיו אם התביעה נגדו תידחה, וייפסקו הוצאות כנגד התובע. ככול שסיכויי התביעה הם קלושים יותר, תגבר הנטייה לחייב את התובע בהוצאות, וייחלש מעמדו של השיקול של מצבו הכלכלי, ולהיפך.

מבחינת סיכויי התביעה דנן, אני סבורה כי אכן מדובר בתביעה בעייתית מאוד. כעולה מהבקשה דנן, חלק גדול מהטענות המועלות כנגד המבקשות בכתב התביעה, מועלות כחששות. התובע עצמו מציין בתביעה ביחס לחלק הנושאים המיוחסים למבקשות, כי הוא אינו יודע את העובדות הקשורות אליהן. לכן, נין לקבוע כי מדובר בתביעה שהסיכויים שתתקבל אינם גבוהים.

יוער בהקשר זה כי אכן בשלב זה טרם נדונה התביעה לגופה – אלא רק הבקשה לאישורה כתביעה נגזרת. אולם, יש לבחון את שאלת הסיכויים גם ביחס לשלב זה של הדיון, שאף הוא כרוך בהוצאות לא מבוטלות.

במקרה כזה, די בחשש קטן יחסית לכך כי התובע לא ישלם את הוצאות המבקשות, כדי להצדיק היעתרות לבקשה. החשש במקרה דנן אינו נובע מטענה כלשהי ביחס למצבו הכלכלי של המשיב. טענת המבקשות במקרה דנן (המבוססת על תצהירים של נתבעים אחרים שהגישו אף הם בקשה לערובה להוצאות), היא כי התובע עלול להתחמק מתשלום ההוצאות שייפסקו נגדו – אם ייפסקו.

אני סבורה כי חשש כזה הוא חשש חמור פחות מחשש שלתובע לא יהיו כלל משאבים לשלם את ההוצאות שייפסקו נגדו. אם למשיב דנן יש משאבים כלכליים (ואין כל טענה כי אין לו משאבים כאלה), אזי – ההנחה היא כי גם אם ינסה להתחמק מתשלום, גם אם יהיה צורך לפנות ללשכת ההוצל"פ לצורך גביית התשלום, הרי בסופו של דבר הוא ייאלץ לשלם את ההוצאות.

ענין זה צריך להילקח בחשבון בקביעת סכום הערובה – שלאור מכלול הנסיבות שפורטו לעיל, לא צריך לעמוד על הסכום המקסימאלי של ההוצאות שעלולות להיפסק כנגד המשיב אם התביעה כנגדו תידחה.

לכן, לאחר שהבאתי בחשבון את כל האמור לעיל, אני מחייבת את המשיב – התובע לערוב להוצאות המבקשות בסכום של 50,000 ₪. המשיב יפקיד את הסכום האמור במזומן או בערבות בנקאית צמודה, בקופת בית המשפט תוך 14 יום מהיום כתנאי להמשך הליכי התביעה נגד המשיבות 10-11. לא יופקד הסכום במועד – תדחה התביעה נגד הנתבעות 10-11.

ניתנה היום, כ"ז טבת תשע"א, 03 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.