סימצ'או נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.בפניי ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים (אי כושר) מיום 3.3.13 (להלן: "הוועדה").

תמצית העובדות

2. המערער, יליד 1989, סובל ממספר מחלות שבעטיין נקבעה לו נכות רפואית צמיתה בשיעור של 58%.

3.ביום 4.7.12 קבעה וועדה רפואית לעררים (אי כושר) כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר. על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית דין זה (ב"ל 46458-10-10). ביום 20.1.13 ניתן פסק הדין בערעור, הנותן תוקף להסכמת הצדדים, בזו הלשון:

"מוסכם עלינו כי עניינו של המערער יושב לוועדה לעררים אי כושר, בהרכב שונה מזה שהתכנס ביום 4.7.12. הוועדה תשקול את כושרו של המערער להשתכר, תוך התייחסות למכלול המבחנים בהקשר זה. תשומת לב הוועדה בין היתר לסמך פקידת השיקום, מיום 4.4.11. המערער יוזמן לוועדה ויוכל לטעון בפניה. החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת".

4.בעקבות פסק הדין, התכנסה הוועדה ביום 4.4.13, וקבעה כדלקמן:

"בן 23. הוועדה עיינה בפסה"ד מ – 20.1.13 ומסמכים רפואיים, דוחות פ. השיקום. לדעת הוועדה מוגבל בעבודות הרמה ונשיאת משקל כבד, כיפוף חד ותדיר, עמידה ממושכת, הליכה מרובה. כמו כן מוגבל בעבודות הדורשות תקשורת בין אישית, שליטה בשפה העברית, קשב וריכוז ברמה גבוהה וכן לחץ ודחק נפשי. יחד עם זאת לדעת הוועדה כשיר לעבודות כגון מיון, הרכבה, ספירה, הדבקה ואריזה בסמוך לשולחן עבודה. הוועדה לקחה בחשבון את גילו הצעיר, שליטתו המוגבלת בשפה העברית, ניסיונו המקצועי-תעסוקתי הדל, וכן היעדר יכולת להתמיד במסגרת שיקומית (הפסיק אולפן). הוועדה המליצה בפני העורר לשוב לעובדת השיקום. אי לכך הוועדה דוחה את הערר ומקבל את החלטתה של הוועדה הקודמת".

5.על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי.

טיעוני הצדדים

6.לטענת המערער, הוועדה לא מילאה אחר הוראת פסק הדין, שהורתה לה להתייחס לחוות דעתה של פקידת השיקום מיום 4.4.11 לרבות לקביעותיה לפיהן לא ניתן לשלם למערער דמי שיקום, וכי ללא תהליך של "טרום שיקום" סיכוייו של המערער לעבוד ולהתפרנס קטנים מאד.

מוסיף וטוען המערער כי הוועדה לא מילאה אף אחר הוראת פסק הדין שהורתה לה להתייחס למכלול המבחנים שנקבעו בהקשר של שקילת אי הכושר להשתכר, בהתאם להלכת מוהרה, ואף לא ציינה מהם ליקוייו הרפואיים של המערער, שהם נקודת המוצא לדיון בקביעת דרגת אי כושר.

לבסוף, טען המערער, כי הוועדה לא גיבשה דעה עצמאית שכן כפי העולה מהחלטתה, עיינה בהחלטתה של הוועדה הקודמת שנפסלה. זאת, שעה שמטרת החלפת ההרכב היתה שוועדה חדשה תקבל החלטה עצמאית.

7.לטענת המשיב, הוועדה מילאה אחר הוראותיו של פסק הדין במלואן. הוועדה ציינה בפתיח להחלטתה כי עיינה בדוח פקידת השיקום. כמו כן, ממילא לא חלה על הוועדה החובה להתייחס לדוח פקידת השיקום משזה מהווה המלצה פנימית גרידא.

הוסיף המשיב וטען שפסק הדין אינו מציין במפורש כי פרוטוקולים של וועדות קודמות לא יעמדו בפני הוועדה בהרכבה החדש, מה גם שאין אינדיקציה לכך שהוועדה אכן עיינה בפרוטוקולים קודמים או שלא גיבשה דעה עצמאית.

דיון והכרעה

8.כאשר עניין מסויים מוחזר לדיון מחודש בוועדה על פי פסק דין, על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בפסק הדין ולפעול על פי הנחיותיו. במקרה של ערעור חוזר על החלטת הוועדה, ביקורתו השיפוטית של בית הדין מוגבלת לבחינת השאלה אם הוועדה מילאה אחר האמור בפסק הדין (דב"ע נא/29 – 01 פרנקל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד' 160; עב"ל 114/07 עורקבי נ' המוסד לביטוח לאומי, (8.1.08).

9.לאחר שעיינתי בהוראותיו של פסק הדין מחד, ובהחלטת הוועדה מאידך, וכן בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו.

10.בעב"ל 327/03 מוהרה נ' המוסד לביטוח לאומי, (15.4.04, להלן: "הלכת מוהרה") עמד בית הדין הארצי לעבודה על השיקולים שעל ועדה רפואית לעררים – אי כושר לשקול:

".... על הועדה לבחון: