סימן טוב ואח' נ' הומליין ש.מ. בע"מ ואח'

החלטה

לפניי בקשה לסעד זמני, שלא בגדרי הליך עיקרי, שעניינה שחרור מיכל פיברגלס לידי המבקשים. חרף הוראה מפורשת של בית המשפט כי המבקשים יגישו הליך וכן ימציאו התחייבות עצמית להבטחת נזקי המשיבות – הם נמנעו מלעשות כן, מחדל המחייב כבר לבדו את דחיית הבקשה, ודאי בהצטברו עם שלל טעמים נוספים. אבאר.

1.המבקשים, שאינם מיוצגים, הגישו ביום 16.5.13 בקשה בהולה לבית משפט השלום בירושלים. המדובר בבקשה דלת פירוט בכתב יד, שממנה עלה כי מיכל פיברגלס שרכשו המבקשים לצורך עסקיהם מצוי בחצריה של המשיבה 1 בבאר שבע (להלן: המשיבה), וזו מסרבת לאפשר להם לנוטלו. המבקשים דרשו כי בית המשפט יורה על שחרור המיכל "עוד היום".

2.בית משפט השלום הנכבד בירושלים לא ראה להיעתר לבקשה כבר עקב היעדר הפירוט שבה ובהיעדר תצהיר תומך, ובתגובה הוסיפו הוסיפו המבקשים פירוט בן תשעה עמודים בכתב יד, בתוספת תצהיר (או מעין תצהיר). מזה עלה כי עיסוקה של המבקשת בקניית מיכלי פיברגלס לצרכי שפכים וכימיקליים; כי המשיבה 2 רכשה מיכלים מן המשיבה 1 ומכרה אותם למבקשים, אף שהמיכלים נותרו במפעלי המשיבה 1 בעמק שרה בבאר שבע; כי המבקשים מכרו מיכל אחד שרכשו לצד שלישי, אך אין בידם לקבלו מן המשיבה המסרבת לשחררו אם לא יסולק חובה של המשיבה 2 כלפיה; וכי המבקשים מוצאים עצמם "בין הפטיש והסדן". הם טענו כי אף הזמינו את משטרת ישראל להיכנס ביום 21.5.13 לחצרי המשיבה על מנת ליטול את קניינה, אך בהיעדר צו שיפוטי המשטרה לא תסייע להם, ומכאן הפנייה.

3.המשיבה עתרה לדחיית התובענה בהיעדר סמכות מקומית, ולחלופין העברתו לבית משפט השלום בתל אביב, בסמיכות למשרדי המשיבות שתיהן. בקשה זו התקבלה, וכך הגיע ההליך לעיוני ביום 21.5.13. בהחלטתי מאותו יום הבהרתי כי המדובר בבקשה מוקשית ביותר, אך מתוך תקווה שניתן יהיה למצוא פתרון למחלוקת הוריתי למשיבה להגיב ולמבקשים להשיב. כן הוריתי למבקשים להגיש הליך עיקרי והתחייבות בלתי מוגבלת בסכום, עד יום 23.5.13.

4.המשיבה הגיבה עוד ביום 21.5.13. היא פרשה את הרקע להליך. היא ציינה כי המשיבה 2 רכשה ממנה את המיכלים, אך הותירה אותם בחצרי המשיבה כאבן שאין לה הופכין וחרף מחאות המשיבה, תוך הסבת הוצאות למשיבה. לבסוף מכרה המשיבה 2 מקצת המיכלים למבקשים בחודש פברואר 2012. מספר מיכלים ניטלו כבר בידי המבקשים, אך מיכל אחרון אין המשיבה נכונה לשחררו בלא שישולמו לה הוצאותיה בקשר עם אחסנת המיכלים משך זמן רב, שאותם היא מעמידה על כ-43,000 ₪. המשיבה טוענת עוד לדחיית הבקשה בהיעדר הליך עיקרי; מחמת שיהוי; היות הבקשה לצו עשה הזהה לצו הסופי; היעדר תצהיר כדין; ומאזן נוחות הנוטה לטובתה, שכן היעתרות לצו משמעה הפקעת זכות העכבון שלה.

5.המבקשים מצדם הגיבו היום לבקשה, וביקשו לדחות את טענות המשיבה. הליך עיקרי לא הוגש, ואף לא התחייבות עצמית כנדרש.

6.דין הבקשה להידחות. זאת כבר מחמת אי עמידה בהוראות הדין, זאת גם לאחר הוראה מפורשת של בית המשפט המבארת למבקשים כי עליהם לעמוד בהוראות הדין. המדובר בכשל כפול:

א.על העותר לסעד זמני לצרף לבקשתו התחייבות עצמית להבטחת נזקי מושא הצו בגין הצו, אם זה יפקע (תקנה 365 לתקנות). אף שאין לדקדק עם מבקש שנמצא להמציא התחייבות כאמור ויש לאפשר לו לתקן את הפגם, אין להקל עמו כאשר אינו מקיים הוראה שיפוטית בענין זה.

ב.בקשה לסעד זמני ניתן אמנם להגיש גם קודם להגשת הליך עיקרי (תקנה 363 לתקנות). עם זאת בית המשפט אינו חייב להידרש לבקשה מעין זו, ורק במקרים חריגים יעשה זאת (עיינו לעניין הפסיקה וטעמיה בהחלטתי בת.א. 1723-07-12 שחר נ' מע"ץ (6.7.12)). המקרה דנן ודאי אינו חריג. המבקשים רכשו את המיכלים לפני למעלה משנה, ועד כה, עת מצאו רוכש לאחד מהם, לא אצה להם הדרך. לא היתה כל מניעה להגיש את בקשתם בד בבד עם תובענה עיקרית, שאת סיכוייה והסעדים שבה ניתן יהיה לבחון. לא היתה כל מניעה, למצער, לעשות זאת בחלוף שבוע מהגשת הבקשה. מקל וחומר שהיה אפשר וצריך לעשות זאת כאשר המבקשים נדרשו לעשות כן, בהחלטתי מיום 21.5.13, כתנאי לבירור בקשתם. משלא עשו זאת – דין הבקשה להידחות.

7.למעלה מן הצורך יצוין כי אפילו בהתעלם מן הכשלים שלעיל, הרי שממילא המדובר בבקשה נעדרת כל תוחלת, שדחייתה מתחייבת בכל מקרה. אציין בקיצור נמרץ מספר טעמים:

א.שיהוי: המיכלים שרכשה המשיבה 2 מן המשיבה והמבקשים בתורם מן המשיבה 2, מצויים בחצריה של המשיבה מאז הרכישה האחרונה (פברואר 2012) מזה למעלה משנה. אף מאמציהם של המבקשים לחלץ אותם מיכלים (לרבות המיכל שנותר בדד עתה) נעשים מזה זמן. עצם העובדה שעכשיו מכרו המבקשים את אחד המיכלים לצד שלישי אינה עילה להתייצבות בהולה בבית המשפט.

ב.מאזן הנוחות: נזקם של המבקשים הוא כספי, אם תוכח תובענתם, וככזה – הדיר. אין טענה להיעדר יכולת להיפרע מן המשיבה. בנתונים אלה אין בית המשפט נוהג להיחלץ לטובת המבקש בלא בירור התובענה לגופה (רע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ (13.12.2005) לדוגמה)). המקרה דנן, באופן מובהק, אינו נמנה עם החריגים.

ג.צו עשה זמני הזהה לזה העיקרי: אם תתקבל הבקשה, יסתיים הטיפול בהליך, שכן מה צורך יראו עוד המבקשים בהגשת הליך עיקרי? כלל הוא כי אין ליתן צו עשה זמני מעין זה (ראו: רע"א 338/88 חמיס נ. שטרן, פ"ד מג (4) 552 (1989)). המקרה דנן, באופן מובהק, אינו נמנה עם החריגים.

ד.סיכויי התביעה: קשה לראות בזכות מה יכולים המבקשים לחלץ את המיכל הנותר בלא לשלם את החובות למשיבה. יש טעם בטענת המשיבה כי המבקשים "ירשו" את חובות המשיבה, בגין הותרת המיכל בחצרי המשיבה משך זמן ממושך חרף מחאותיה. אמנם, ייתכן שהמבקשים ישכנעו שחוב זה נמוך משטוענת המשיבה. אולם המדובר בסוגייה שתצטרך להתברר בהליך העיקרי. הסיכויים לשכנע שאין המבקשים חבים למשיבה דבר אינם נראים כגבוהים.

ה.עקיפת זכות העיכבון: המשיבה מפעילה למעשה זכות עיכבון, כמשמעותו בסעיף 11 לחוק המטלטלין, ומכוח חוקים קונקרטיים, ביניהם ניתן להפנות בעיקר לחוק השומרים. לא ניתן להפקיע מן המשיבה את זכות העכבון, בלא חלופה הולמת (סעיף 11(ג) לחוק המטלטלין). כאן הבטחון הנדרש שקול כספית למה שהמשיבה ממילא מבקשת מן המבקשים כתנאי לשחרור המיכל. אם ישלמו למשיבה את חובה הנטען – יזכו במיכל, ולאחר מכן יוכלו לטעון לזכות להשבה, מלאה או חלקית. הפקעה נטולת סייגים של זכות העכבון בגדרי בקשה לסעד זמני – אינה אפשרית.

8.נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בשכר טרחת עורכי דינה של המשיבה 1, בסכום מתון ביותר, של 5,000 ₪. בהיעדר הליך עיקרי – מסתיים בזאת הטיפול בתיק.

ניתנה היום, י"ז סיון תשע"ג, 26 מאי 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: