סילוק יד מנכס ופסיקת פיצוי בגין השקעה בנכס

1.       בפני תביעה לסילוק יד מנכס ולתשלום דמי שימוש ראויים, שהגישה אישה, ל' מ' (להלן: "התובעת"), כנגד כלתה, אשת בנה, מ' מ' (להלן: "הנתבעת"). בנה של התובעת, י' מ', (להלן: "י'") צורף כצד ג', ומיוצג ע"י ב"כ התובעת.

2.       המחלוקת בין הצדדים נסובה סביב שאלת זכויותיה של הנתבעת בנכס, הנמצא ברח' ... בירושלים, וידוע כגוש ... חלקה ... (להלן: "הנכס"). הנכס מורכב ממחסן, שירותים וחניה, ורשום כיום במרשם המקרקעין ע"ש התובעת. הנכס נמצא בקומת קרקע או מרתף של הבית בו נמצאת דירת התובעת.

השתלשלות העניינים :

3.       (א) החל משנת 1963 ניהלה התובעת בנכס מכון לקוסמטיקה. אותה עת היה הנכס רשום במרשם המקרקעין ע"ש התובעת וע"ש בעלה המנוח, מ' מ' (להלן: "המנוח").

(ב) בשנת ... נישאו הנתבעת וי', ובהמשך נולדו להם שני ילדים, ד' וי', שניהם בגירים ביום הגשת התביעה.

(ג) בשנת 1984 החלה הנתבעת לעבוד יחד עם התובעת במכון הקוסמטיקה. בשנת 1989 פרשה התובעת, והנתבעת המשיכה לנהל את העסק לבדה.

(ד) ביום 24.1.01 ערכו התובעת והמנוח צוואה משותפת (להלן: "צוואה הדדית"). בצוואה נקבע, כי ביום פטירתו של אחד מהם יעבור מלוא רכושם לצד הנותר בחיים, וכן מצויות בה הוראות באשר לחלוקת העיזבון לאחר פטירת בן הזוג השני. בין היתר בסעיף 3ג נקבע, כי:

"המחסן לו צמודים חניה ובית הכסא ברחוב .... ירושלים והידוע כחלקה ... בגוש ... אנו מצווים בשלמות לכלתנו מ' מ' ת.ז. ....".

(ה) ביום 1.5.01 הלך המנוח לבית עולמו. בהתאם לצוואה ההדדית, נרשמה התובעת במרשם המקרקעין כבעלת מלוא הזכויות על הנכס.

(ו) בשנת 2001 או בסמוך לכך נפרדו בני הזוג, הנתבעת וי'; עם זאת, עד עצם היום הזה טרם התגרשו. הנתבעת אף הגישה ביום 4.3.02 תביעת רכוש כנגד י', בה עתרה לאיזון כלל רכושם (תמ"ש 20511/01 ). בהמשך, הגיעו בני הזוג לכלל הסכם (להלן: "הסכם הגירושין"), אשר אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 18.6.02. בין היתר, נקבע בהסכם (סעיף 20ט), כי:

"הבעל מתחייב כי כל עוד תעבוד האישה במכון לקוסמטיקה שברחוב .... הוא לא יגבה ממנה שכר דירה, ואינו מוסמך, כל עוד הנכס אינו רשום על שמו, לדרוש פינוייה".

(ז) ביום 26.6.03 פנתה התובעת במכתב אל הנתבעת, ובו הודיעה לה על ביטול הרשות שניתנה לה להשתמש בנכס ללא תמורה, ודרשה את סילוק ידה מהנכס תוך 30 יום.

(ח) בתגובה לכך הודיעה הנתבעת במכתבה מיום 22.7.03, כי היא דוחה את הדרישה לפינוי הנכס, בטענה, כי החזקתה בנכס איננה מכוח היות בת רשות ללא תמורה אלא מכוח השקעותיה ומכוח נישואיה, וכן כי היא זכאית לבעלות על הנכס.

(ט) לאור זאת, הגישה התובעת ביום 7.3.04 את התביעה בנדון, ובה עתרה, כאמור, לחייב את הנתבעת לפנות את הנכס ולהשיבו לחזקת התובעת, לרבות הציוד המקצועי המצוי בו, וכן לחייבה בתשלום דמי שימוש בנכס בסך של 500$ לחודש, החל מחודש אוגוסט 2003 ועד למועד הפינוי.

(י) הנתבעת הגישה ביום 1.7.04 הודעת צד שלישי כנגד י', בה טענה, כי הינו אחראי לשפותה בגין כל הוצאה או הפסד שיפסקו כנגדה או ייגרמו לה באם תתקבל התביעה, והיא תיאלץ לפנות את הנכס.

טענות הצדדים:

4.       לטענת התובעת, הנכס והציוד הינם בבעלותה, ולנתבעת אין כל זכות חוקית להחזיק או להשתמש בהם. לפיכך, והיות והנתבעת עושה בהם שימוש שלא כדין, יש לחייבה לסלק ידה מהנכס.

5.       (א) לטענת הנתבעת, אין כל רלוונטיות לבעלות הרשומה על הנכס. לדבריה, היא מחזיקה כדין בנכס,  וזכויותיה בו נובעות מהטעמים הבאים:

(ב) מכוח מתנה או התחייבות לתת מתנה - לטענת הנתבעת, התובעת והמנוח העניקו לה את הנכס במתנה. לחילופין, התובעת והמנוח התחייבו מספר פעמים ליתן לה את הנכס במתנה, והדבר אף עוגן בצוואתם ההדדית. הצוואה מהווה מסמך בכתב, כדרישת סעיף 5 לחוק המתנה, תשכ"ח- 1968 (להלן: "חוק המתנה"), והתובעת אינה יכולה כיום לחזור בה מהתחייבותה זו.