חפש עורך דין לפי תחום משפטי
| |

סילוק יד ודמי שימוש ראויים

: | גרסת הדפסה
תלה"מ
בית משפט לעניני משפחה ירושלים
60999-06-19
1.12.2019
בפני השופט:
נמרוד פלקס - סגן הנשיא

- נגד -
התובעת:
ל.ב.
עו"ד משה פרדס
הנתבע:
ז.ח.
עו"ד עוז אלדד
פסק דין
 
     

 

  1. תביעת אחיינית כנגד דודה לסילוק ידו של הדוד מהדירה בה הוא מתגורר, וכן לחיובו בתשלום דמי שימוש ראויים.

 

  1. התובעת קיבלה את הזכויות בדירה שבמחלוקת מאת סבתה המנוחה, אמו של הנתבע, וזאת על פי צוואת הסבתא מיום 25.4.10, אשר קוימה על ידי כב' הרשמת לענייני ירושה ביום 3.12.18. זכויות התובעת בדירה נרשמו במרשם המקרקעין ביום 18.8.19.

 

  1. פשיטא, כי נקודת המוצא היא שבידי התובעת, בהיותה בעלת הזכויות הרשומה במקרקעין, לדרוש את סילוק ידו של הנתבע מהמקרקעין. ראו: ע"א 127/77 מלכה קפה נ' יוסף לוי, פ"ד לא(3) 445, 465 (1977). כנגד תביעתה זו מעלה הנתבע שתי טענות הגנה לכאורה, אשר כפי שיובהר להלן, אין בהן כדי להקים הגנה מפני התביעה. האחת, הצוואה בטלה, שכן זו נעשתה תוך ניצול מצוקת המנוחה וחוסר הבנתה, וזאת על רקע מחלת האלצהיימר בה לקתה עוד בשנת 1990; האחרת, המנוחה העניקה לנתבע זכות מגורים - חינם אין כסף - עד אחרית ימיו.

 

  1. באשר לטענת ההגנה הראשונה הרי, שעל אף שהצדדים הכבירו מילים בעניין זה - ודומה שהתובעת עשתה כן מפאת הזהירות - הרי, שאין חולק, כי אין זה ההליך המתאים לתקוף צוואה, אשר קוימה כאמור. הנתבע היה ככל הנראה ער לכך שההליך דנן אינו ההליך המתאים לדון בטענותיו באשר לצוואה, ולפיכך ביום 18.11.19 פנה אל בית המשפט זה בבקשה לביטול צו קיום הצוואה (ת"ע 40070-11-19). די באמור כדי לדחות טענת הגנה זו.

 

  1. בשולי הדברים יאמר, כי אין לקבל את טענת הנתבע - אשר הועלתה בסיכומיו - לפיה, יש לעכב את סילוק ידו מהדירה האמורה עד לאחר ההכרעה בבקשתו לביטול צו קיום הצוואה. אף כאן הדרך הדיונית לעתור לסעד מעין זה היא בדרך של הגשת בקשת ביניים במסגרת התובענה לביטול צו קיום הצוואה. אזי בית המשפט ישקול את הבקשה בהתאם לכללים המקובלים הנוהגים בעת הדיון בבקשה למתן סעד זמני. זאת הן על רקע סיכויי בקשתו להתקבל והן בהתחשב במאזן הנוחיות.

 

  1. יש לדחות אף את הטענה בדבר מתן זכות מגורים לנתבע אאיו"ש. עסקינן למעשה לטענה בדבר מתן רישיון חינם. ראשית, הדין הנוהג הוא, כי זכות בר הרשות היא זכות אישית, היפה כלפי נותן הרשות ולא כלפי כולי עלמא. ראו: ע"א 6757/13 נחום נ' מדינת ישראל (2015). לפיכך, אף אם היה מוכיח הנתבע את טענתו הרי, שספק האם הייתה עומדת לו זכות הרישיון אף כלפי חליפתה של אמו המנוחה, היא התובעת. שנית, טענת התובע לא הוכחה כלל ועיקר. עסקינן בטענה כבושה, אשר הועלתה לראשונה בכתב הגנתו המתוקן, ולא בא זכרה בכתב ההגנה "המקורי". לא זו אף זו, שעסקינן בעדות יחידה של בעל דין, אשר לא נמצא לה סיוע בראיות, והיא הוכחשה מפורשות על ידי יתר העדים, אשר העידו, כי הנתבע "פלש" לבית הסבתא, בניגוד לדעתה. בנסיבות אלו אין מקום להסתפק בעדותו היחידה, ולטעמי אף הבלתי אמינה, של הנתבע. ראו: עדות התובעת בעמ' 2, עדות אמה של התובעת בעמ' 3 - 5 לפרוטוקול הדיון מיום 1.12.19.

 

  1. אפנה כעת לסוגיית דמי השימוש. משנדחתה טענת הנתבע, כי הוא זכאי להמשיך להתגורר בדירה מכח הרשאתה הנטענת של המנוחה, הרי שמושגית זכאית התובעת לדרוש תשלום בגין שימוש בדירה. התובעת דרשה את סילוק ידו של הנתבע מהדירה אף באמצעות בא כוחה, במכתב אותו קיבל לידיו הנתבע ביום 17.2.19. הנתבע אישר בחצי פה את קבלת המכתב האמור, וממילא אמינה בעיני טענת התובעת בעניין זה, הנתמכת באסמכתא מאת דואר ישראל. ראו: עדות הנתבע בעמ' 6, 10 לפרוטוקול הדיון מיום 1.12.19. ודוק, הנתבע לא טען, כי יש להבחין בין התקופה שקדמה למועד קבלת המכתב האמור לבין התקופה שלאחר מכן, וכל טענתו הייתה, כי הוא מחזיק בדירה מכח הרשאת המנוחה - טענה, אשר נדחתה כאמור.

 

  1. הקושי טמון בשיעורם של דמי השימוש, שכן בסעיף 24 לכתב תביעתה המתוקן, אשר מהווה אף את תצהיר עדותה הראשית, טענה התובעת, כי שווי דמי השימוש החודשיים הוא 4,500 ₪. ראו: עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 1.12.19. הנתבע מצדו הכחיש זאת באופן גורף, מבלי להציג גרסה משלו באשר לשווי דמי השימוש הראויים. לא זו אף זו, שהנתבע נמנע מלחקור את התובעת בעניין זה. ראו: עמ' 2 - 3 לפרוטוקול הדיון מיום 1.12.19.

 

  1. בהתאם להוראת תקנה 86 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן - "התקנות") על נתבע המכחיש בכתב טענותיו עובדה שבעל הדין שכנגד טוען לה בכתב טענותיו הוא, לא יעשה זאת על דרך התחמקות, אלא ישיב לגופו של עניין. נוכח הוראת דין זו היה על הנתבע להציג גרסה משלו באשר לשיעור דמי השימוש הראויים. לטענת הנתבע יש לראות בדמי שימוש ראויים משום דמי נזק, אשר אין צורך להכחישם במפורש (ראו: תקנה 84 לתקנות). ברם, אף את תמצי ללכת לשיטת הנתבע ניצבת בפנינו ראיה לשיעור דמי השימוש הראויים, היא עדות התובעת (הנטענת בכתב תביעתה, הוא כאמור אף תצהיר עדותה הראשית), אשר כלל לא נחקרה בחקירה נגדית, ולפיכך יש לראות בנתבע כמי שמסכים לה. חרף האמור דומני - ברוח תקנה 83 לתקנות - שאין די בעדותה היחידה והסתמית של התובעת, באשר לשווי דמי השימוש הראויים. התובעת לא התכבדה לפרט את מקור ידיעתה באשר לשווי דמי השימוש הראויים, ובכך לא הניחה תשתית מספקת לאמץ את גרסתה.

 

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות:
לרכישה הזדהה

בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.

 


כתבות קשורות

    חזרה לתוצאות חיפוש >>