סייג נ' מדינת ישראל - פסקדין

החלטה

לפני בקשת התובע - אשר הוגשה רק ביום 23.1.14, כשבוע לפני מועד מתוכנן להמשך הוכחות, החל מחר - שאמנע מלהמשיך לשבת בדין, בתביעה זו, בגין טענות אודות התבטאויות בישיבה מיום 1.9.13. לאחר שקראתי את הבקשה והתגובה לה, אני מוצאת, כי - דינה להידחות.

סעיף 77א' לחוק בתי המשפט [נ"מ] התשמ"ד-1984, החל בבתי הדין לעבודה לפי סעיף 39א' לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, קובע - "שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט".

את בקשתו מבסס התובע על הודעתי לצדדים, בישיבת ההוכחות ביום 1.9.13, על היכרות מקצועית שהיתה לי עם מר מירוז - מצהיר מטעם המדינה בתיק זה - לפני המינוי לשיפוט, לפני כ-8.5 שנים; וכן על התבטאות, לאחר שמיעת העדויות ולפני שהסתיימו כל החקירות, המעוררת "חשש אובייקטיבי ולא סובייקטיבי למשוא פנים וגיבוש דעה מוקדמת נגד התובע." [ס' 5 לבקשה].

ב"כ המדינה מתנגד לבקשה, בציינו, שהיא "נעדרת כל בסיס עובדתי ומשפטי" ובנוסף "אף הוגשה בשיהוי ניכר ..." [ס' 2 לתגובה].

בתקנה 112ב' לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 נקבע, כי צד המבקש לפסול שופט יעשה זאת - "מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות". העובדות הרלבנטיות לעילת הפסלות הראשונה הנטענת הודעו, ביוזמת בית-הדין, כבר לפני חקירת המצהיר, מר מירוז, ולא נשמעה, עקב כך, כל טענה מצד התובע, שהיה מיוצג. בתום הדיון נקבעה ישיבת המשך הוכחות, ליום 20.10.13, כאשר במסגרת ההחלטה המלצנו לצדדים "לנצל את הזמן גם לקירוב עמדות, במידת האפשר.", משפט, אשר אנו מוסיפים פעמים רבות, כאשר המקרה נראה לנו מתאים.

ביום 10.10.13, הוגשה בקשה בהסכמה לדחיית מועד דיון ההמשך, ולא נטען דבר וחצי דבר לעניין החשש, המובע עתה, על המשך הדיון בפני. אף לא בהודעת הבהרה, לבקשה המוסכמת, שהוגשה ביום 13.10.13. עינינו הרואות, אפוא, כי עילות הפסלות, הנטענות עתה, נודעו לתובע ובאות-כוחו, כבר לפני כ-4 חודשים ואיני מוצאת כל הצדקה לעיתוי הבקשה, וכבר מטעם זה היה ראוי לדחותה.

המועד המאוחר בו הועלתה טענת הפסלות כלפי מנוגד לדין, ואף לגוף הדברים יש לדחות את הבקשה. אף לו היו מבקשים את פסילתי, מטעם של היכרות קודמת עם מר מירוז - בעת שהודעתי לצדדים על היכרות מקצועית זו - לא הייתי רואה בה עילה המונעת ממני להמשיך ולדון בהליך, שכן, ככלל, משחלפה "תקופת צינון" של שנה ויותר מעת המינוי שלי לשפיטה - אין מניעה שאדון בתביעות שהמדינה צד להן. היכרותי עם מר מרוז היתה בתחום המקצועי, עת עבדתי כעורכת-דין בשירות המדינה, והוא בתפקיד חשב משרד החינוך, היכרות שלא היה לה כל המשך, מאז המינוי לשיפוט, ואיני רואה כל מניעה שהכריע בתיקים בהם הוא מעיד; החשד שהובע, בדבר יכולתי להעריך את עדותו, אין בו משום חשש ממשי למשוא פנים כלפי התובע.

זאת ועוד - כבר נפסק מפי כב' הנשיא אדלר, כי -

"לא בנקל יורה בית הדין על פסלות שופט. על הטוען לה לשכנע את בית הדין, כי קיים חשש ממשי למשוא פנים וכי דעתו של השופט 'ננעלה' כך שלא יוכל לנהל את ההליך באופן אובייקטיבי וליתן החלטה עניינית. קיומו של חשש או חשד בלבד אינם מספיקים כדי להביא לפסילה. המבחן בכגון דא הוא אובייקטיבי , ויוכרע, בין היתר, בהתחשב בהיותו של השופט היושב בדין שופט מקצועי ומיומן 'הנושא בלבו את ההכשרה המקצועית ואת הנסיון המצטבר מן ההתייחסות לבעלי דין, לטענותיהם ... להתנהגות לסוגיה, ויודע איך לארגן ולהפנים את המכלול, תוך שמירה על האיזון והנייטרליות שהם אות ההיכר הטבוע של מלאכת השפיטה'  ".

[עאח 19/03 משה לוי - מ.י. (3.11.2005, במאגר ממוחשב) והאסמכתאות, שם, המופיעות בהערות למטה; וכן ראו: ע"ע 10/99 לוקש - הטכניון פד"ע לב 180, 183 ועאח 82/05 "נוה צוף" אגודה שיתופית להתיישבות קהילתית בע"מ - אליעזר ואדוה שפיר (1.9.2003, במאגר ממוחשב)].

אשר להצעות לצדדים, לשקול את סיכויי גרסאותיהם, מחד ומאידך - אין הדבר חורג מהנהוג במקומותינו, בכל סכסוך המובא בפנינו; הדברים נאמרו לאחר ששמענו גם עד מרכזי מטעם המדינה, כאשר תצהירי האחרים נמצאים לפנינו, אך, מבלי לגבש עמדה סופית. מכל מקום, לו היה בהתבטאות כלשהיא כדי לעורר חשש בלב התובע ובאות-כוחו, שיש בליבי דעה קדומה, כלשהיא, כלפיו, היה עליהם להציף עניין זה כבר בהזדמנות הראשונה, קרי - מיד כשנאמרו הדברים בתום ישיבת ההוכחות, לפני כ-4 חודשים – שאז, ניתן היה להתייחס לדברים גופם. משלא נעשה כך, דומה שגם הם הבינו, "בזמן אמת", כי אין ממש בחשש שהביעו לאחרונה.

לפני סיום, לא למותר לציין, כי בית-המשפט העליון פסק, שהזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן, על כן, חובה על שופט שלא לפסול עצמו מקום שהתנאים לפסילה אינם קיימים [ע"א 4845/01 נועם אלרון נ' קיבוץ עינת (19.7.2001, במאגר ממוחשב)].

לאור כל האמור - הבקשה נדחית, והדיון מחר קבוע כסדרו; חסד אעשה ולא אחייב בהוצאות, למרות סד הזמנים, בו שם אותנו התובע, שבחר להגיש בקשתו במועד שהגיש.

ניתנה והודעה היום, ‏28/01/14 (‏כ"ז שבט תשע"ד), בהעדר הצדדים, ותישלח אליהם. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: