סיטון נ' מדינת ישראל - פסקדין

החלטה

רקע כללי והשאלות שיש להכריע בהן בערעור זה

המערער מבקש מהוועדה להכיר בו כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום)[נוסח משולב] התשי"ט-1959 [להלן- חוק הנכים] וזאת בשל פגיעה נפשית ממנה הוא סובל כיום שלטענתו מקורה במלחמת קדש משנת 1956.

להלן השתלשלות העניינים הנוגעת לערעור זה:

א. המערער פנה אל קצין התגמולים ביום 29.7.08 וביקש להכיר בו כנכה מבחינה נפשית בשל PTSD שנגרם לו, לטענתו, בשל השתתפותו במבצע קדש בשנת 1956. תביעה זו נדחתה. קצין התגמולים במכתבו אל המערער מיום 17.1.10 [ראו המכתב בנספח ב' לסיכומי ב"כ המערער] קבע שהתביעה נדחתה מ-3 סיבות עיקריות:

התיישנות- לעניין זה נכתב אל המערער "בהסתמך על סעיף 32 לחוק לפיו הזכות להגשת בקשה מתיישנת בתום שלוש שנים מיום שחרור הנכה משירותו הצבאי שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכות". בהקשר זה גם נכתב אל המערער שההשהיה בהגשת התביעה (52 שנה אחרי האירוע הנטען) מקשה על בירור הבקשה.

באשר לאפשרות להאריך את המועד להגשת תביעה נכתב אל המערער ש"לא ניתן להחיל את סעיף 32א לחוק מאחר ולא נתמלאו התנאים שבסעיף הנ"ל".

באשר למישור העובדתי שטען לו המערער בתביעתו נכתב אל המערער ש"לא נמצאו נתונים עובדתיים ורפואיים המעידים" שהמערער נחבל בשנת 1956 בנסיבות שציין בתצהירו.

ב. המערער לא הגיש ערעור על החלטה זו. בנסיבות אלה, הפכה ההחלטה של קצין התגמולים מיום 17.1.10 לחלוטה. הדרך היחידה לבטלה היא ע"י הבאת "ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת" [ראו סעיף 35 לחוק]. המערער אכן ניצל דרך זו והגיש ביום 11.4.10 בקשה ל"עיון נוסף". ביום 2.3.11 נדחתה הבקשה [ראו נספח א' לסיכומי ב"כ המערער] והובהר למערער ש"אין בבקשתך מיום 11.4.10 ראיה חדשה ואין בה דבר חדש שלא היה ידוע לקצין התגמולים בהחלטתו מיום 17.1.10".

סעיף 35 לחוק הנכים קובע כדלהלן:

"קצין תגמולים רשאי לתת החלטה חדשה בכל בקשה, אף אם ניתנה בה כבר החלטה סופית לפי סעיף 34 ,33, אם הוכח, כי ההחלטה הושגה על ידי מעשה או חדלה המהווים עבירה פלילית, או אם נתגלה על סמך ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת, כי אותה החלטה בטעות יסודה" [החלק הרלוונטי לענייננו מודגש בקו].

לאור סעיף 35 הנ"ל, בערעור זה ישנן שתי שאלות שיש לבדקן: ראשית, האם הביא המערער בבקשה החדשה על רצופותיה "ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת" ושנית, האם בעקבות ראיות אלה החלטת קצין התגמולים מיום 17.1.10 היתה מוטעית.

ב"כ המשיב בסיכומיו בכתב ניסה לקשור בין סעיף 35 לחוק [שעניינו מתן החלטה חדשה ע"י קצין התגמולים על סמך "ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת"] לסעיף 32א לחוק [שעניינו הארכת מועד התיישנות בחבלה רשומה] ואף טען שיש צורך בבדיקת שני פרמטרים: ראשית, שאלת הראיות החדשות ושנית האם מדובר ב"חבלה רשומה" (המוזכרת בסעיף 32א' לחוק]. אלא שאין לקשור בין שני הסעיפים הללו. במסגרת הבדיקה האם החלטת קצין התגמולים היתה מוטעית וזאת לאחר שתיבחן השאלה האם לפנינו "ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת"] יהיה מקום להיזקק לכל אחד מחלקיה של אותה החלטה [אשר פורטו בסעיף 2(א) דלעיל] ואכן באותה מסגרת (ורק באותה מסגרת) תיבחן שאלת היות או אי היות החבלה של המערער "חבלה רשומה" כמשמעותה בסעיף 32א' לחוק.

טענת הנזק הראייתי

ב"כ המערער העלתה בסיכומיה לצד הטענות בדבר קיומן של "ראיות חדשות" טענה לפיה נגרם למערער "נזק ראייתי" בשל כך שתיקו הרפואי של המערער אבד ולכן לא היתה יכולה להוכיח את היסוד של "חבלה רשומה" המוזכר בסעיף 32א לחוק הנכים; יסוד המהווה תנאי להארכת מועד ההתיישנות בחבלה רשומה.

לטענה זו אין מקום במסגרת ההליך שלפנינו.

ראשית ייאמר, שבעצם העלאת הטענה של "נזק ראייתי" שמתייחסת לעובדה שאין לפנינו "חבלה רשומה" יש הודאה בעקיפין מצד המערער שאכן אין "חבלה רשומה" שהיא אחד מהתנאים שדורש סעיף 32א' לחוק הנכים לצורך הארכת מועד ההתיישנות.

שנית, יש גם הודאה מצד המערער שאין לו ראיות חדשות בכל הנוגע לעובדה שהחבלה הנטענת ע"י המערער אינה חבלה רשומה.

שלישית, סעיף 35 לחוק הנכים עוסק בשאלה האם המערער המציא "ראיות חדשות שלא היו בפני נותן ההחלטה הקודמת", שלפיהן אותה החלטה בטעות יסודה". לטענת "נזק ראייתי" היה יכול להיות לה מקום במסגרת ערעור על ההחלטה הראשונה של קצין התגמולים מיום 17.1.10 [אילו היה מוגש ערעור כזה ואילו הועלתה הטענה במסגרת התביעה הראשונה שהוגשה ב-29.7.08] , אלא שלא הוגש עליה ערעור והיא הפכה לחלוטה. כיום אנו עוסקים בשאלת קיומן של "ראיות חדשות" (ולא בסיבה להיעדרן של "ראיות חדשות") והאם יש בראיות החדשות כדי להוביל לכך שהחלטת קצין התגמולים היתה מוטעית. אין אנו עוסקים בשאלה האם החלטת קצין התגמולים מיום 17.1.10 היתה מוטעית בשל טעות משפטית כלשהי. משהפכה החלטת קצין התגמולים מיום 17.1.10 לחלוטה, אין מקום להעלות טענות על דבר נכונותה של ההחלטה בשל טענות משפטיות כלשהן שהיה מקום לעורר אותן במסגרת ערעור, אלא אך ורק בשאלה האם הראיות החדשות שהמציא המערער אשר לא היו בפני קצין התגמולים בעת שנתן את החלטתו הקודמת יש בהן כדי להצביע על כך שההחלטה היתה מוטעית. המחוקק לא פתח את הדלת להארכת מועדים להגשת ערעור ולהעלאת טענות משפטיות שמקומן היה צריך להיות בערעור. הוא פתח את הדלת להבאתן של ראיות חדשות היכולות להוביל להחלטה אחרת, למשל, שאינה דוחה את בקשת המערער להכרה בו כנכה.