סיטון ואח' נ' ועדת הזכאות לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות

פסק דין

הרקע והשתלשלות ההליכים המשפטיים

1.לפנינו ערעור לפי חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה – 2005 (להלן – החוק) על החלטת המשיבה מיום 25.3.12, שבה נדחתה בקשת המערערים לתוספת פיצוי בהתאם להסדר הפשרה בנושא השומות הפרטניות שנחתם ביום 26.7.11 ואושר על ידי בית המשפט ביום 2.9.11 (להלן – הסדר הפשרה).

2.הסדר הפשרה נחתם במסגרת ערעורים בתיקים ו"ע 147/07 בעניין ברוקר ואח' וכן ו"ע 103/08 בעניין סיטבון ואח' (להלן – המערערים בתיקי ברוקר וסיטבון).

הסדר הפשרה קובע כי בכפוף לוויתור של כל בעלי הזכויות בבית מגורים על כל טענותיהם בנוגע לזכאותם לפיצוי עבור בית המגורים – תינתן ביחס לכל אחד מבתי המגורים של המערערים בתיקי ברוקר סיטבון תוספת פיצוי בגובה של 11.5% מהסכום הסופי של השומה הפרטנית שנערכה לבית המגורים לפני חתימת הסדר הפשרה.

תוקפו של הסדר הפשרה הותנה בכך שבעלי 400 בתי מגורים אשר פונו במסגרת יישום תכנית ההתנתקות (ובכללם המערערים בתיקי ברוקר וסיטבון) יצטרפו להסדר הפשרה לא יאוחר מיום 2.8.11 תוך ויתור, כאמור, על תביעות.

עוד נקבע בהסדר הפשרה, כי הצטרפותם להסדר של בעלי בתי המגורים שאינם בכלל המערערים בתיקי ברוקר וסיטבון תיעשה באמצעות חתימה על הודעת הצטרפות וויתור תביעות, בנוסח שצורף כנספח ג' להסדר הפשרה, וזאת לא יאוחר מיום 2.8.11.

3.הסכמת המדינה להסדר הפשרה ניתנה כחלק ממהלך רחב שאמור היה להתגבש במסגרת השלמת הליכי חקיקה לתיקון מס' 4 לחוק, בעניין פיצוי לפי ערך כינון, אשר אכן חוקק בפועל ( ראה ס"ח תשע"א עמ' 1048 מיום 15.8.11) (להלן – תיקון מס' 4 לחוק).

4.המערערים דנן קיבלו פיצוי ביום 13.3.06 בסכום של 920,000 ₪ עבור בית מגורים ביישוב המפונה נווה דקלים.

הפיצוי נפסק בהתאם למסלול השומה הפרטנית , והתבסס על השומה הפרטנית שנערכה למערערים על ידי השמאי הממשלתי הראשי בשנת 2005.

על ההחלטה האמורה לא הגישו המערערים ערעור , ובכך היא הפכה לחלוטה.

5.בסמוך לאחר חתימת הסדר הפשרה, ביום 27.7.11, הגישו המערערים הודעה על הצטרפותם להסדר.

המשיבה, בהחלטה מיום 25.3.12 (ההחלטה נשוא הערעור שלפנינו) , לא אישרה את צירופם של המערערים להסדר הפשרה, וממילא החליטה כי הם אינם זכאים לתוספת פיצוי לפי הסדר הפשרה.

6.המשיבה קבעה בהחלטתה:

"לאחר בדיקת השומה הפרטנית לפיה ניתן הפיצוי לתובעים והתייעצות עם פרקליטות מחוז ירושלים אשר ייצגה את המדינה בהסדר הפשרה ועם המחלקה המשפטית של המנהלה, אנו סבורים כי לא ניתן לקבל את בקשת התובעים.

השומה האחרונה שנערכה לבית התובעים (כמו גם לכמה עשרות בודדות של מפונים אחרים) נעשתה בשלבים הראשונים של עריכת השומות הפרטניות, עוד בטרם התקבלו הנחיותיו הראשונות של השמאי הממשלתי (השתלשלות העניינים פורטה בהרחבה בפסק דינה של כבוד השופטת זינגר בו"ע (103/08).

בנסיבות אלה, עקרונות השומה שעל בסיסן נערכו שומות אלה (שבכללן השומה שנערכה לבית התובעים) היו שונים מאלה שעל בסיסם נרקם הסדר הפשרה [כאן המקום להבהיר, כי אין מדובר בשומות שנערכו רק לפי ההנחיות הראשונות של השמאי הממשלתי על בסיס של 800$ למ"ר, אותן הסכימה המדינה לתקן, אלא בשומות שנערכו קודם להנחיות אלו].

לפיכך הכלל הרוחבי שנקבע לצורך הסדר הפשרה אינו מתאים לשומה שנערכה לבית התובעים והכללתם של התובעים בהסדר הפשרה תפגע בעקרון שאותו מבקשת המדינה לשמר, של פיצוי המפונים על סמך עקרונות שווים".

טענות המערערים

7.המערערים טוענים כי החלטת המשיבה נשוא הערעור עומדת בסתירה להחלטת בית משפט זה מיום 16.1.12 בעניין בנג'ו דוד ויפה בו"ע 103/08 (להלן – בנג'ו), שבה נקבע כי יש להחיל את הסדר הפשרה גם על בנג'ו.