סיון נ' מדינת ישראל - פסקדין

פסק דין

הקדמה:

בפניי ערעור על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בעכו (להלן: "בית משפט קמא"), אשר ניתנה ביום 14.6.10 על ידי כבוד השופט א. קאופמן בתיק המ"ש 383-05-10.

בית משפט קמא דחה את בקשת המערערת להארכת מועד להישפט, בקשה שהוגשה בהתאם לסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב – 1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי" או "החסד"פ").

בהודעת תשלום קנס מס' 12101418320 (להלן:" הדוח"), יוחסה למערערת עבירה של נהיגה בדרך עירונית במהירות העולה על המותר, עבירה לפי תקנה 54 (א) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961 ועל כן חויבה בתשלום קנס של 750 ₪. העבירה בוצעה ביום 6.7.09 בשעה 08:54.

המערערת הגישה ביום 5.5.10, בבית משפט קמא, בקשה להארכת מועד להישפט וטענה כי מאחר ובדוח שנמסר לידיה לא צויינו נקודות החובה שירשמו לחובתה עפ"י שיטת הניקוד, החליטה לשלם את הקנס הנקוב בדוח על אף שסברה כי לא ביצעה את העבירה המיוחסת לה.

החלטת בית משפט קמא:

בית משפט קמא החליט לדחות את הבקשה לאחר ששמע את טענות הצדדים וקבע כי ספק אם טענת המערערת יכולה להיחשב כנסיבות שיש בהן כדי לבסס בקשה לביטול הרשעה לאחר תשלום הדוח. עוד קבע בית משפט קמא כי:

"גם אם אקבל כי המדובר במקרה בו קיימות נסיבות מיוחדות, הרי אין ספק שחובה היה על המבקשת להגיש בקשתה לחזרה מהודאה והארכת מועד, מיד לכשנודע לה כי הדוח הרלוונטי נושא בחובו ניקוד חובה. הודעה זו נשלחה למבקשת בידי משרד הרישוי בחודש אוקטובר 2009. והמבקשת לא הגישה בקשתה דנן אלא שבעה חודשים מאוחר יותר... סבורני כי שבעה חודשים להגשת בקשה להארכת מועד הינו איחור בלתי סביר, המצדיק דחיית הבקשה כשלעצמה".

גם בקשה לעיון חוזר שהוגשה ע"י ב"כ המערערת נדחתה ע"י בימ"ש קמא שלא מצא מקום לשנות מהחלטתו.

טענות המערערת:

ב"כ המערערת טען, כי בדו"ח לא נרשמו מספר הנקודות שיש לזקוף לחובת המערערת כדרישת סעיף 69א(ד) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961, (להלן "הפקודה"). לטענתו, המערערת סברה שעונשה יהיה קנס בלבד, אולם נודע לה כי הרשעתה גררה גם רישום של נקודות לחובתה.

ב"כ המערערת הוסיף וטען כי עקב מחדלו של השוטר שערך את הדוח, עומדת למערערת הטענה של ההגנה מן הצדק ומכאן שיש לאפשר לה "להילחם על חפותה", הגם שהיא שילמה את הדוח לאחר שהוטעתה על ידי המשיבה בעניין זה.  

ב"כ המערערת הפנה לפסיקה וטען כי ישנם מקרים בהם ביטל בימ"ש את הנקודות נוכח הפגם באי רישום הנקודות בדוח כמו במקרה שלפנינו.

על יסוד האמור לעיל ביקש ב"כ המערערת לקבל את הערעור ולהאריך את המועד להישפט בגין הדוח.

טענות המשיבה:

המשיבה טענה כי בימ"ש קמא דחה את הבקשה להארכת מועד להישפט מאחר שהבקשה הוגשה באיחור. עוד טענה המשיבה, כי המערערת שילמה את הקנס ובכך היא נחשבת כמודה בעבירה שיוחסה לה. המשיבה ציינה, כי גם מאוקטובר 2009 כשנודע למערערת על הנקודות עברה תקופה לא קצרה עד שהגישה המערערת את הבקשה להארכת מועד להישפט וגם מיום 7.12.10, המועד בו היתה המערערת במשרד הרישוי חלפו 5 חודשים. באשר לטענה של "הגנה מן הצדק" טענה המשיבה, כי בענייננו אין פגיעה ממשית בתחושת הצדק, כשאין ולא היה למשטרה כל מעורבות או חלק בהליך המנהלי.

על יסוד האמור לעיל ביקשה המשיבה לדחות את הערעור.

דיון והכרעה:

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בהחלטת בית משפט קמא ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את הערעור.