סיגל נ' גולן - פסקדין

החלטה

ביום 19.1.2000 נכרת חוזה [ כך מקובל על הצדדים ] בין התובעת לבין הנתבעת

[אם כי לטענת הנתבעת אין היא בעלת הדברים עם התובעת, כפי שלהלן] וזה דבר החוזה:

"אני החתומה מטה רבקה גולן [ הנתבעת – צ.כ. ] מאשרת כי קבלתי הסך של 200,000 (במילים מאתיים אלף ₪ ) בעבור 20% ממניות ושותפות בית מרקחת בבלי" החוזה צורף כנספח א' לכתב התביעה שהוגש ב"סדר דין מקוצר" [ להלן: "החוזה"].

אין חולק על העובדות הבאות:

בית מרקחת בבלי, נוהל באמצעות חברה אסתרה תעשיות בע"מ [ להלן: "אסתרה" ] שהייתה בשליטה מלאה של הנתבעת; מנכ"ל החברה היה בעלה המנוח של הנתבעת [ סעיף 6 לתצהיר הנתבעת בבקשתה למתן רשות להתגונן נשוא החלטה זו ועדותה בעמ' 1 לפרוטוקול שורה 21 ועמ' 2 שורה 11 ].

מעולם לא הועברו מניות באסתרה או הונפקו מניות של אסתרה לתובעת.

התביעה היא להשבת הסכום ששולם כאמור לעיל, בתוספת ריבית והצמדה כדין.

לא נמסר על ביטול החוזה על ידי התובעת, וייתכן ולא עמדה לה זכות ביטול לאחר תקופת הזמן שחלפה עד הגשת התביעה ביום 5.2.08 וייתכן ובהעדר ביטול, לא קמה לתובעת זכות השבה וייתכן שלא הייתה יכולה עוד לבטל את החוזה [ ראה: סעיפים 7(א), 8, 9(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תש"ל – 1970 ].

טענות אלה לא נטענו ועל כן אין מגבלה, בהליכים אלה, על תרופת ההשבה הנתבעת, בהקשר לאמור לעיל.

ככל שטענת הנתבעת היא להתיישנות התביעה, לא הונח בסיס עובדתי מספיק לאמור לעיל.

לפי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 [ להלן: "חוק ההתיישנות" ] תקופת ההתיישנות מתחילה ביום בו נוצרת עילת התביעה.

מועד היווצרות עילת התביעה הוא ביום בו גובשו כל יסודותיה ["...המבחן המקובל ל"עילת תובענה" לצורך התיישנות הוא קיומה של עילת תביעה קונקרטית בידי התובע במובן זה שמתקיימות כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להצליח בה ולזכות בסעד המבוקש"; ע"א 1650/00 מרדכי זיסר נ. משרד הבינוי והשיכון ואח' , פד"י נז5 עמ' 166 בעמ' 175 ].

מניות אסתרה היו אמורות להיות נרשמות ע"ש התובעת, תוך "זמן סביר" לאחר התשלום של הסכום הנ"ל, בהעדר כל קביעה אחרת בחוזה [ סעיף 41 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 ].

הצדדים לא התייחסו בסיכומיהם למועד שהיה צריך לקיום החוזה, ולכאורה, בייחוד בהתחשב בכך שהתובעת והנתבעת הן קרובות משפחה בדרגה שנייה [ סעיף 2 לכתב התביעה וסעיף 11 לתצהיר הנתבעת ] והן עבדו שתיהן בבית המרקחת, לא ניתן לומר שתקופה של חצי שנה, פחות או יותר, אינה תקופה סבירה לקיום ההתחייבות לעניין המניות ועל כן, בהעדר ראיות נוספות, לא ניתן לקבוע כי חלפה תקופת ההתיישנות.

השאלה מי היה צריך להעביר את המניות לתובעת, החברה או הנתבעת, אינה רלבנטית בעיני.

הכספים נמסרו לנתבעת, כך היא מאשרת במפורש; העובדה שהיא השקיעה אותם בחברה אינה משמעותית; סביר בעיני ששתי הגברות וגם המנוח לא התמצאו במיוחד בדיני תאגידים ומאידך, לא טרחו לקבל ייעוץ מתאים ועל כן לא ממש הבינו את ההבדל בין "החברה", "שותפות" וניהול בית המרקחת כשותפות או במסגרת החברה וכו'.

לכאורה, היה על הנתבעת להעביר 20% ממניותיה לתובעת כך שהתובעת תהייה בעלת 20% מהשליטה באסתרה; החוזה אינו מזכיר הנפקת מניות על ידי אסתרה בשיעור כזה או אחר שיקנה בעלות חלקית לתובעת, ממילא איני משוכנע שהנתבעת ו/או התובעת היו ערות לאפשרות כזו או משמעותה; מכל מקום, ברור הוא שהחברה אינה יכולה "למכור" מניות לתובעת שכן היא אינה בעלת המניות.

אולם, בכל מקרה, גם אם הייתה הכוונה שאסתרה תהא זו שתנפיק מניות לתובעת [ ואין טענה ברוח זו בסיכומי הצדדים; נראה שגם באי כח הצדדים אינם ממש מזהים את ההבדל בין מכירת מניות והנפקתן הראשונית ] הרי שההתחייבות לביצוע הייתה זו של הנתבעת ואין מניעה שצד אחד יתחייב שגורם אחר, בייחוד גורם בשליטתו, יבצע דבר כזה או אחר, כאשר מחדלו של זה האמור לבצע הוא הפרת התחייבותו של המתחייב.

התוצאה היא על כן שבכל מקרה, הנתבעת היא זו החייבת כלפי התובעת לכך שהתובעת תהייה בעלת 20% ממניות אסתרה ודבר זה לא התרחש.