סיאר נ' בן נחום

פסק דין

מבוא

עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזק גוף שלטענת התובע נגרם לו בעקבות אירוע תקיפה מיום 20.6.08.

תמצית טענות הצדדים

מכתב התביעה עולה, כי התובע והנתבע מתגוררים באותו ישוב. התובע טוען, כי בנו של הנתבע שבר את האופניים של בתו. לטענתו, כחודשיים לאחר מכן ביום 20.6.08 הבחין, כי בתו ובנו של הנתבע משחקים והעיר לבנו של הנתבע, כי ישחק עמה יפה ושמקרה שבירת האופניים לא יחזור על עצמו. התובע טוען, כי לאחר מכן הלך לביתו ואז הגיע למקום הנתבע אשר דרש, כי התובע יצא החוצה. התובע טוען שהנתבע כעס וטען שהתובע קילל את בנו בביטויי גנאי. לטענת התובע, הנתבע נתן לו מכות בחזה ואגרופים, שבר לו ארבע שיניים ופגע בשיניים הסמוכות אשר ניזוקו חלקית. התובע טוען, כי לנתבע לא הייתה סיבה לתקוף אותו. לטענתו, הנתבע ביצע נגדו עוולות של תקיפה, רשלנות חמורה וזדון והפרת חובה חקוקה. התובע עותר לפיצוי בגין הוצאותיו ובגין נזק לא ממוני.

לטענת הנתבע, התובע היה שיכור ותקף אותו וכי מרבית הנזקים אינם קשורים לאירוע בו עסקינן. לטענתו, פיו של התובע היה טעון שיקום מסיבי טרם האירועים האמורים. הנתבע טוען, כי אין ממש בטענה לפיה בנו שבר את אופני בתו של התובע והוסיף, כי במועד הרלוונטי טענתו של התובע הייתה, כי בנו מציק לבתו בגן ואין בטענה זו ממש.

לטענת הנתבע, התובע הגיע למקום כאשר בתו הייתה עמו ברכב ובאותה עת בנו שיחק עם אחייניו של התובע. הנתבע טוען, שהתובע יצא מהרכב והחל לקלל את בנו ולאיים עליו. לטענתו, הוא הגיע לביתו של התובע במטרה לשוחח עמו ולהוכיחו על כך שפנה לבנו ישירות ולא אליו ולאשתו. לטענתו, התובע תקף אותו וכי ככל שנגרם לתובע נזק הרי שהוא נגרם בשל הגנה עצמית, לאחר שהתובע תקף אותו בעזרת בול עץ. לטענת הנתבע, מספר שכנים ניסו לעצור את התובע מלתקוף את הנתבע.

התובע הגיש כתב תשובה במסגרתו הכחיש טענה לפיה היה שיכור בעת האירוע. כן טען, כי אין ממש בטענה, כי היו לו נזקים קודמים בפה ללא קשר לתקיפה נשוא התובענה. התובע הכחיש את טענות הנתבע באשר לנסיבות שקדמו לתקיפה והוסיף, כי אין בהן כדי להצדיק תקיפתו ואין ממש בטענת הנתבע לפיה מדובר בהגנה עצמית. התובע הוסיף, כי אין ממש בטענה לפיה שיניו העליונות נפגעו בשל תאונת עבודה בה היה מעורב.

הראיות

מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע ושל הגב' ברייר עפרה (להלן: "ברייר")- אחותו של התובע וחוות דעת של ד"ר הלון מאג'ד. מטעם הנתבע הוגשו תצהירי עדות ראשית של הנתבע, של מר דרור מזרחי (להלן: "מזרחי") ושל מרים סיאר- אשתו של התובע וחוות דעת של פרופ' לאופר. בדיון שנערך ביום 5.9.12 הודיע בא כוח הנתבע, כי הגב' מרים סיאר חזרה להתגורר עם התובע ובנסיבות אלו משך את תצהירה. יתר המצהירים העידו על האמור בתצהיריהם. בנוסף, הוגשו ראיות בכתב. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

לאור הפער בין חוות הדעת שהוגשו מטעם הצדדים מונה, ביום 17.10.10, ד"ר צבי לסטר כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום פה ולסת. המומחה קבע, כי התובע איבד 4 שיניים קדמיות והקנה לו 1% נכות לצמיתות.

דיון ומסקנות

בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לנסיבות פגיעתו של התובע ובאשר לנזקיו. בשלב זה אקדים ואומר, כי לאחר שקילה ובחינה של מכלול טענות הצדדים והחומר אשר הוצג לפני מצאתי, כי דין התובענה להתקבל, מהנימוקים שיפורטו.

סעיף 23 לפקודת הנזיקין קובע, כי: "תקיפה היא שימוש בכוח מכל סוג שהוא, ובמתכוון, נגד גופו של אדם על ידי הכאה, נגיעה, הזזה או בכל דרך אחרת, בין במישרין ובין בעקיפין, שלא בהסכמת האדם או בהסכמתו שהושגה בתרמית, וכן ניסיון או איום, על ידי מעשה או על ידי תנועה, להשתמש בכוח כאמור נגד גופו של אדם, כשהמנסה או המאיים גורם שהאדם יניח, מטעמים סבירים, שאכן יש לו אותה שעה הכוונה והיכולת לבצע את זממו".

התובע טוען, כי ביום האירוע פגש את בנו של הנתבע ופנה אליו בבקשה, כי ישחק יפה עם בתו הזכיר לו מקרה אשר ארע חודשיים קודם לכן ואשר במסגרתו שבר הילד, לטענתו, את אופני ביתו (ת/1 סעיף 6). לטענתו, באותו יום בשעות אחר הצהרים הגיע הנתבע לביתו וקרא לו, בזעם, כי יצא החוצה (ת/1 סעיף 8). התובע העיד, כי האירוע התרחש מחוץ לבית. לטענתו, הנתבע דפק על הדלת ואמר לו לבוא החוצה וכי הוא רוצה לדבר איתו. התובע העיד, כי כאשר יצא מהבית, הנתבע תפס אותו ואמר שאלמלא אחיו ואמו הוא היה הורג אותו (עמ' 17 ש' 17-20). לטענתו, הנתבע זעם והטיח בפניו, כי קילל את בנו והחל להכותו באגרופים בפנים ובחזה (ת/1 סעיף 8).

הנתבע טוען, כי בנו שיחק מחוץ לבית עם אחייניו של התובע וכי הם שבו הביתה וסיפרו לו שהתובע קילל את בנו ואיים עליו. לטענתו, הלך לביתו של התובע בכדי לשוחח עמו על כך ולבקש ממנו, כי לא ידבר עם ילדיו (נ/2 סעיפים 5 ו-11). בעדותו אישר הנתבע, כי כאשר האירוע החל הוא היה בחצר ביתו של התובע. לטענתו, התובע יצא אליו עם ידיים ריקות אולם הבין שהוא בא לברר מה קרה ושהוא עשה משהו לא בסדר (עמ' 28 ש' 15-21). הנתבע טען, כי כאשר התובע יצא מהבית הוא החל לקלל אותו ולצעוק עליו. לטענתו, הוא הבין שאין לו עם מי לדבר ועל כן ביקש לעזוב את המקום, אלא שאז התובע לקח בול עץ מערימת עצים להסקה והחל לרוץ לעברו. לטענתו, שכנים שהגיעו למקום ניסו לעצור את התובע ללא הצלחה והתובע הגיע אליו עם בול העץ בידו. הנתבע טען, כי הגן על עצמו והדף את בול העץ אשר התובע ניסה להנחית עליו וכי בול העץ פגע בפיו של התובע (נ/2 סעיפים 12-15).

הנה כי כן, לנתבע ולתובע גרסאות שונות באשר לאירועים שהביאו לפגיעת התובע. אין מחלוקת, כי אם תתקבל גרסת התובע, לפיה הנתבע חבט בו באגרופיו, הרי שעסקינן בתקיפה בהתאם להוראות סעיף 23 לפקודת הנזיקין. ככל שתתקבל גרסת הנתבע, הרי שאף ממנה עולה, כי התובע נפגע בשל שימוש הנתבע בכוח ועסקינן בתקיפה בהתאם להגדרת המונח בפקודת הנזיקין. בהתאם לשתי הגרסאות התובע נפגע בעקבות שימוש הנתבע בכח נגד גופו של התובע. הן מגרסת התובע והן מגרסת הנתבע עולה, כי הנתבע פגע פיזית בתובע לאחר שהגיע לביתו ולאחר שהיה בין הצדדים דין ודברים. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת באשר לנסיבות בגינן הגיע הנתבע לביתו של התובע ובאשר לאירועים אשר התרחשו עת הגיע הנתבע לביתו של התובע ועד פגיעת התובע וכן נסובה בין הצדדים מחלוקת, האם פעולות הנתבע נבעו מהגנה עצמית.

מהוראות סעיף 23 עולה, כי בעוולת התקיפה דרוש יסוד הכוונה. קרי, בכדי להטיל אחריות על התוקף יש לבחון האם צפה, כי מעשהו יביא למגע פיזי בגופו של הנתקף והאם חפץ בתוצאה זו. לאור האמור לעיל מצאתי, כי הרכיב האמור מתקיים בענייננו.

בנסיבות האמורות, יש לבחון האם עומדת לנתבע אחת ההגנות המפורטות בפקודה. בענייננו טוען הנתבע, כי הגיע לביתו של התובע וביקש לשוחח עמו בצורה רגועה אולם התובע צעק עליו וקילל אותו. הנתבע טען, כי הבין שאין לו עם מי לדבר ועל כן ביקש לעזוב את המקום. הנתבע העיד, כי הייתה בחצר ערימה של גזעים והתובע תפס אחד מהם ורדף אחריו עם בול העץ (עמ' 29 ש' 7-10). נטען בפני הנתבע, כי התובע לא פגע בו בגופו והשיב, כי התובע התקרב אליו פעמיים והוא הגן על עצמו והדף אותו. הנתבע הוסיף, כי כל אדם אחר היה עושה את זה (עמ' 29 ש' 11-13).

הנתבע אישר שהתובע נפגע בפה (עמ' 31 ש' 10-11). הנתבע העיד שהתובע התקרב אליו עם בול עץ והוא סובב את הראש והדף אותו. לטענתו, בתצהירו ובמשטרה הוא אמר שהתובע קיבל מכה אבל זו הייתה הגנה עצמית (עמ' 31 ש' 10-14).