סטרשנוי ואח' נ' חנוכייב ואח'

פסק דין

בפניי תביעת התובע כנגד הנתבעים, לקבלת פיצויים בגין נזקי הרכוש שנגרמו לו עקב פגיעת אופנועו בתאונה בה היו מעורבים רכבי הצדדים.

על פי עדותו בפניי, התובע טען, כי ביום 07.11.09 במהלך נסיעתו ברחוב שי עגנון בקרית ביאליק הבחין ממרחק 200-250 מטרים, ברכב שעמד ללא כל סיבה באמצע הכביש וללא שום סימן, וכשהתובע התקרב לרכב התחיל להבהב לו עם האורות, אך לא הייתה כל תגובה והתובע הבין כי הרכב תקוע. על כן, התובע החל לעקוף את הרכב מצד ימין ולקראת סוף העקיפה, ללא כל איתות ו/או סימן, הרכב החל בנסיעה ופגע בחלק האחורי של האופנוע.

על פי כתב התביעה, התובע טען, כי במהלך הנסיעה רכב הנתבעים עמד באמצע הכביש, התובע התקרב אליו וניסה לרמוז לו שהוא עוקף אותו מצד שמאל, עצר את האופנוע, ניסה שוב לעקוף מצד ימין ולקראת סוף העקיפה רכב הנתבעים פגע באופנוע בחלקו האחורי.

מטעם התובע העידה אשתו, הגב' הודיה חנוכייב, שנסעה יחד איתו ביום התאונה. על פי עדותה של הגב' הודיה: " כשנסענו ראינו רכב עומד, כאשר התחלנו להתקרב לרכב, ראיתי שהוא לא זז, ואז אייל התחיל לעקוף אותו וכאשר סיימנו את העקיפה הוא נכנס בנו מצד שמאל, ואז אייל איבד שליטה ונפלנו".

הנתבע 1 הינו הבעלים של הרכב, והנתבע 2 היה מי שנהג ברכב במועד התאונה.

הנתבעים כפרו בחבותם לאירוע התאונה וטענו, כי זו ארעה עקב אשמו הבלעדי של התובע.

למותר לציין, כי הנתבע 1 הגיש תביעה נפרדת כנגד התובע ומבטחתו, איילון חברה לביטוח בע"מ (ת"ק 12299-12-09) אך, הוא ביקש למחוק את התביעה מאחר ולטענתו, במועד הדיון שהיה קבוע באותה תביעה לא הייתה אפשרות להתייצבות העד היחיד מטעמו (הנהג ברכב – הנתבע 2 דנן) לדיון שנקבע באותו תיק לחודש מאי 2011.

בכתב התביעה הנ"ל (שהוגש על הנתבע 1 כנגד התובע בתיק דנן) נטען, כי נהג הרכב (הנתבע 2 דנן) הבחין בחניה פנויה באזור רח' שי עגנון מס' 7, הסתכל במראה, אותת, ומשלא ראה רכבים החל לפנות ימינה כאשר לפתע, נהג האופנוע (התובע) החליט לעקוף את הרכב מצד ימין, במפרץ החניה של תחנת האוטובוס.

כעולה מעדויות הצדדים, אין חולק כי רכב הנתבעים התכוון להיכנס לחניה בצד ימין של הכביש. בעדותו בפניי הנתבע 1 טען, כי הוא התכוון לפנות לחניה מצד ימין, לפני תחנת האוטובוס, כאשר מנגד, התובע הדגיש כי התאונה ארעה לאחר תחנת האוטובוס. נסיבות התאונה המפורטות בכתב התביעה שהוגש על ידי הנתבע 1, תומכות בטענת התובע בהקשר זה.

ממכלול העדויות והמסמכים שהוגשו לעיוני, ניתן לקבוע כי רכבו של הנתבע לא היה תקוע בכביש, וכי הוא התכוון להיכנס לחניה מצד ימין. התובע החליט לא להמתין עד לפינוי הכביש ועקף את רכב הנתבעים מצד ימין, ובכך ארעה התאונה, כאשר התובע טוען, כ לא ראה סימן כלשהו מרכב הנתבעים, ומנגד, הנתבע 2 טוען, כי לא ראה רכב כלשהו מאחוריו וכי הוא אותת לצורך כניסתו לחניה בצד ימין.

למותר לציין, כי טענת התובע, לפיה, רכב הנתבעים לא אותת ולא נתן סימן כלשהו, נותרה שקולה כנגד טענת הנתבע, לפיה כן אותת לצורך הפנייה ימינה.

מכאן, בנסיבות המתוארות לעיל, , דומה כי התאונה ארעה עקב אשמם המשותף של התובע ושל הנתבע 2.

לחילופין, וגם אם אקבל את טענת התובע ואצא מתוך הנחה, כי רכב הנתבעים עמד בכביש ללא כל איתות, עדיין, על התובע היה לנהוג בזהירות יתרה ולא להניח הנחות ולשער השערות. התובע הגיע מאחור וראה רכב עומד בכביש. בנסיבות אלו, מוטלת עליו חובת זהירות כפולה ומכופלת לנהוג בצורה סבלנית יותר ולהמתין ולברר מהן כוונותיו של הנתבע 2, ובאותה מידה, וכפי שהניח כי הרכב תקוע לטענתו, היה עליו להניח עוד, כי הרכב עומד להיכנס לחניה והיה עליו להמתין עד פינוי הכביש. במקום זאת, התובע בחר לא להמתין ועקף את רכב הנתבעים מצד ימין. אמנם, העדר איתות ברכב הנתבעים מהווה סיבה לא פחות חמורה לאירוע התאונה, אך דומה כי בנסיבות, רשלנותו של התובע שעקף את רכב הנתבעים מצד ימין, אינה נופלת מרשלנותו של הנתבע 2.

לאור האמור לעיל, דין התביעה להידחות, וכך אני מורה.

בנסיבות, אין צו להוצאות כלשהן.

ניתן היום, ו' ניסן תשע"א, 10 אפריל 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: