סולומון נ' אי.אר.אן. ישראל בע"מ

החלטה

בקשת התובעת לביטול פסק דין אשר ניתן לאחר ישיבת ההוכחות, שהתקיימה ביום 17/12/12.

בהתאם לנטען בבקשה, התובעת אשר העידה במעמד ישיבת ההוכחות, היתה במצב נפשי בלתי אפשרי ואמרה דברי הבל (כך בדיוק כפי שנטען בבקשה), נוכח מצבה.

נטען, כי במועד הדיון היתה התובעת במצב נפשי קשה מאוד ואף היתה צריכה להתאשפז בבית חולים לחולי נפש, לפיכך מצבה הנפשי בעת מסירת עדותה היה כזה שאינו מאפשר עדות שקולה, ואין להתייחס לדבריה כלל ועיקר, ולפיכך יש לבטל את פסק הדין ולקיים דיון מחודש בתובענה.

לאחר ששקלתי את הדברים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.

ראשית אציין, כי לא הובאה בפני כל חוות דעת רפואית באשר למצבה הנפשי של התובעת במעמד הדיון.

לכך יש להוסיף את הברור מאליו, כי במעמד הדיון התובעת לא היתה פסולת דין, והיתה כשירה מבחינה משפטית להעיד.

די באמור לעיל כדי להביא לדחיית הבקשה, שכן כידוע, ענינים שברפואה יש להוכיח באמצעות חוות דעת מומחה הערוכה כדין (תקנה 127 לתקנות סד"א), ועצם התשתית העובדתית לבקשה – אינה בנמצא.

למען לא ימצא הנייר חסר, אוסיף כי התובעת נחקרה במהלך הדיון ולא התרשמתי כי המדובר במי שדוברת דברי הבל. עדותה היתה סדורה, קוהרנטית ולא מנותקת מן המציאות. כעולה מן הפרוטוקול- היא ענתה לשאלות שנשאלה באופן ענייני.

עוד אוסיף, כי עניינה של התביעה בתביעת לשון הרע, כנגד הנתבעת חברה העוסקת בשירותי סליקת שיקים לבתי עסק. הנתבעת הכניסה את התובעת ל"רשימת המסורבים" עקב חילולים בלתי מוצדקים של המחאות קודמות שמסרה. התובעת טענה כנגד הנתבעת כי סיווגה כצרכן מסורב היה שלא כדין, וגרם לה לעגמת נפש עת שיקים שלה סורבו על ידי בתי עסק להם ביקשה למסור שיקים בחתימת ידה.

בישיבת ההוכחות התברר כי הכנסתה של התובעת לרשימת המסורבים היתה כדין ועל בסיס התנהלות מסחרית סבירה (עמ' 20 ש' 30 עד עמ' 21 ש' 4). בפסק הדין נקבע כי התובעת לא שיתפה פעולה עם הנתבעת ולא המציאה מסמכים או נימוקים המניחים את הדעת בקשר לעילות ביטול של המחאות קודמות שמסרה, ולא השיבה לפניות חוזרות ונשנות של הנתבעת אליה. על כן, התובעת היתה רשאית לסרב לפרוע שיקים בחתימת ידה.

דהיינו, ההכרעה בענין זה כלל לא התבססה על עדותה של התובעת, אלא על שיקול דעתה של הנתבעת בהתאם לנסיבות שהיו בפניה באותה עת. נקבע כי התנהלות זו, אשר התבססה על חלולים קודמים של שיקים, היתה התנהלות סבירה.

על כן, אין בהעדתה מחדש של התובעת, כדי להביא לממצא חדש בענין זה.

זאת ועוד.

בחלק השני של פסק הדין (עמ' 21 שורה 5 ואילך), נקבע כי התובעת לא הוכיחה את האירוע של חודש מאי 2008 וזאת בין היתר ובעיקר, על סמך הכלל של אי הבאת ראיה רלוונטית – תדפיסי כרטיסי אשראי של בנה של התובעת.

התובעת היתה מיוצגת בישיבת ההוכחות על ידי עורך דין וכלל ראייתי ידוע ומושרש היטב זה בוודאי ידוע לו. משנמנעה התובעת מלהביא ראיה זו, הרי שאין למחדל שום קשר למצבה הנפשי הנטען של התובעת במעמד הדיון. אין מקום לפתוח את הדיון מחדש אך ורק בשל העובדה שראיה שהיתה בהישג ידה של התובעת, ואשר היתה מיוצגת כאמור – לא הוגשה.

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית.

בנסיבות הענין, אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח עותק ההחלטה לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, ו' שבט תשע"ד, 07 ינואר 2014, בהעדר הצדדים.