סבינה נ' משרד האוצר/הלשכה לשיקום נכים

פסק דין

בפנינו ערר על החלטת המשיבה לדחות את תביעתה של העוררת לקבלת הטבות עפ"י חוק ההטבות לניצולי שואה נזקקים התשס"ז 2007.

הבקשה נדחתה ע"י המשיבה מהטעם שהעוררת לא שהתה במחנה ריכוז,גטו או מחנה עבודת פרך מוכרים ו נראה שלא הוכרה ע"י ועידת התביעות כמי שזכאית לתשלום מלא מהקרן הגרמנית-תנאים הכרחיים להכרה עפ"י נוסח סעיף 1 לחוק הנ"ל.

לא ברור אם העוררת קיבלה בכלל תשלום מועידת התביעות או שמה רק תשלום חלקי בסך 2556 יורו אך אם כך הדבר הרי שזה מעיד על כך שלא זכתה להכרה המלאה הנדרשת על פי חוק ההטבות.

יש להצטער שאיש מהצדדים לא טרח להציג מסמכים בנדון ברם במאזן ההסתברות ניתן להניח שאילו הייתה מקבלת העוררת תשלום מלא,לא הייתה נדחית תביעתה שהוגשה למשיבה.

לא די בהפנייה למינוח המילוני של המילה "גטו",יש להראות שאותו הגטו הוא גטו שהוכר ע"י הקרנות והדין הגרמניים.

למעשה, אין בין הצדדים שום מחלוקת עובדתית וגם אם יש הרי שנקודת המוצא היא כי כל המסכת העובדתית המתוארת ונטענת ע"י העוררת נכונה ואכן התקיימה.

גם ההכרעה בערר פשוטה ולכאורה צריכה להיות קצרה ולקונית אלא שבכך אנו חשים כי לא נצא ידי חובתנו כלפי העוררת ורבים מחבריה שסבלו ונרדפו בתקופת השואה, אנשים שמחסור ודוחק היו מנת חלקם אז וגם היום כשהגיעו לגיל גבורות מלווים אותם הן הזיכרונות ותוצאות הנרדפות והן המחסור שכשלעצמו מהווה קריטריון בסיסי לקבלת הקצבה (החוק הרלוונטי קובע זכאות ל"קשישים נזקקים").

אשר להכרעה המשפטית בערר, הרי שדינו להדחות. המסגרת המשפטית נשארה בגדרה של הבקשה המקורית לקבלת הקצבה הנמצאת בפנינו והחוק הרלבנטי. נראה שאילו הייתה עולה העוררת לישראל לפני 1.10.53 לכאורה הייתה זוכה להכרה לפי חוק נכי רדיפות הנאצים ולא הייתה נזקקת לתבוע עפ"י חוק ההטבות הנ"ל. אלא שהעוררת עלתה לישראל מאוחר יותר ולכן אין מנוס ועליה לנסות ולהיכנס לגדר הוראות הזכאות המוגבלות כל כך של חוק ההטבות

אלא שכאמור דעתנו אינה נוחה מהתוצאה, לא בשל מקורה וטעמה המשפטיים אלא בשל השלכותיה המוסריות על ציבור לא מבוטל של ניצולים שלרוב אינם מבינים מדוע דווקא הם אינם זכאים לכל פיצוי ומדוע הם מופלים לרעה.

בחרנו להוסיף מילים ולו בכדי להיות לפה לאותו ציבור ניצולים שמופיע בפנינו, ציבור זה אינו מצליח להבין תמיד את הדקויות המשפטיות, את שליטתם של הדין הגרמני והקרנות המממנות על זכאותם ואת שיקולי התקציב שכולם בסופו של דבר מביאים לתוצאה שתביעתם נדחית.

הם מתקשים לקבל הסברים בעלי אופי "ביורוקראטי" מבחינתם ומתקשים להבין כיצד בית משפט ישראלי אינו מכיר בסבלם, אינו קובע זכאות כלשהי ומשמש למעשה כ"ממלא הוראותיו" של הדין הגרמני, מדובר בקונוטציה בעייתית מאוד לדידם.

כמעט כל עורר שתביעתו נדחתה מהטעמים דלעיל אינו מבין מדוע סבלו פחות משל אחרים ומדוע הוועדה הפועלת בבית המשפט אין בכוחה לסייע לו.

נראה כי הגם שהקריטריונים שנקבעו בחוקים השונים קשורים קשר אמיץ עם הסכמים והחלטות של המוסדות הגרמניים שבבסיסם באו להיטיב עם הניצולים והם גם קשורים לשיקולים תקציביים שונים הרי שבעיני הניצולים קריטריונים אלו נראים שרירותיים גרידא ומפלים ואנו ראינו לנכון לבטא עניין זה בפסק דיננו.

מנגד ולמען האיזון הנדרש, החוק שבצילו חוסה תביעת העורר התקבל בכנסת לאחר דיונים בהם השתתפו בין היתר גם נציגי ארגוני הניצולים ומן הסתם נקבעו תנאי ולשון החוק לא באופן שרירותי אלא לאחר הפעלת שיקול דעת המחוקק.

כאמור, יכולים אנו לפסוק רק בגדרו של החוק ובגדר הסמכות שניתנה לנו ומשכך אין מנוס אלא לדחות את הערר.

אין צו להוצאות.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה תוך 45 ימים.

ניתן היום, י"ד כסלו תש"ע, 01 דצמבר 2009, בהעדר הצדדים.