סאנורי(אסיר) נ' משטרת ישראל/שרות בתי הסוהר-מחלקת האסיר ואח'

החלטה

העותר מרצה מאסר של 30 חודש בגין ביצוע עבירות שוד ואלימות. במסגרת ריצוי תקופת מאסרו, הותרו לעותר חופשות סדירות כאשר לחופשה האחרונה יצא במועד 13.11.10.

באותו תאריך בשעה 18:57 התדפקו שוטרים על דלת ביתו של העותר. העותר אמור היה להיות במעצר בית במסגרת חופשתו. אביו של העותר פתח את הדלת ומסר לשוטרים כי העותר בשירותים. השוטרים הודיעו כי ימתינו לו. אביו של העותר נכנס לבית ולאחר מכן יצא שוב אל השוטרים אך הפעם מסר להם כי העותר עזב את הבית לבית החולים כיוון שחש ברע.

לאחר אירוע זה החליטו המשיבים לעצור את חופשותיו של העותר ומכאן העתירה.

בעתירה זו מלין העותר על החלטת המשיב 2 לעצירת חופשותיו עקב הפרת תנאי שחרור שנעשתה מצדו במהלך חופשתו האחרונה. לשיטתו, הוא לא הפר את תנאי השחרור היות ופנה לקבל טיפול רפואי ולכן הדבר בבחינת "פיקוח נפש". משום כך, סבור, כי אין לראות בכך משום הפרה ובוודאי שאין מקום להענישו בגין כך.

המשיב 2 טוען כי העותר הפר את תנאי השחרור ורק לאחר שנסתבר לו כי המשטרה מחפשת אחריו, פנה הוא לבית החולים על מנת שיוכל לספק הסבר, כמו גם לגיטימציה לעובדה שלא נכח בביתו.

בתשובה לטענות העותר, שבו המשיבים וטענו כי העותר הפר את תנאי החופשה. הם טענו כי נערך לו שימוע ובו הוא הציג תעודה רפואית מחדר המיון שלפיה הוא התקבל בבית החולים בשעה 19:23 והשתחרר בשעה 20:20.

העותר גם טען בעת השימוע כי הוא התקשר ודיווח על מצבו לשב"ס ואף ביקש אישור לצאת את ביתו לבית החולים באמצעות אחיו.

הסבריו אלה של העותר לא נתקבלו על ידי גורמי שב"ס אשר סברו כי הפניה לבית החולים נעשתה אך ורק לאחר שהעותר נתפס כשהוא מפר את תנאי החופשה.

בישיבה שהתקיימה בפניי טען ב"כ העותר, עו"ד אבו אחמד, את הטענות דלעיל, נשוא העתירה. לטענתו פרק הזמן הנדרש לנסיעה מבית העותר לבית החולים תואם את פרק הזמן מאז הופיעו השוטרים ועד לקבלה במיון. במהלך הדיון אף הוצג בפניי טופס שימוע ממנו עולה (בסעיף ג') כי מבדיקה עם מפקד המשמרת במשל"ט עלה שהאסיר אכן דיווח למשל"ט על יציאתו לבית החולים ועל כן מפקד האגף המליץ כי העותר ימשיך בסבב החופשות (שעת השיחה לא נרשמה). המלצה זו לא נדחתה ע"י סגן מפקד כלא מגידו ועל כן הופסקו חופשות העותר.

העותר עצמו אף הוא ביקש לומר דברים במהלך הדיון והשיב לשאלת בית המשפט באשר למועד ממנו יצא מביתו ביחס לזמן הגעת המשטרה והעיד כי הוא יצא מביתו כ- 10 דקות לפני שהגיעה המשטרה. כשנשאל באשר לפרק הזמן שחלף מאז יצא מביתו ועד שהתקשר, השיב:- "מיד כשיצאנו מהבית התקשרתי".

בנסיבות אלה, ניתן היה בנקל לבדוק האם התקשר העותר, כפי שהצהיר בפניי, מיד כשיצא מביתו בטרם הגעת השוטרים, למשל"ט שב"ס על מנת לדווח על היציאה לבית החולים, או שהטלפון הנ"ל נעשה רק לאחר הגעת השוטרים כ"ביום" של מחלה כטענת שב"ס. ניתן היה לבדוק זאת בנקל לו היה העותר ממציא, כפי שהוצע לו על ידי שב"ס, ואף כפי שניתנה לו הזדמנות לעשות על ידי בית המשפט במהלך הדיון, תוך 14 יום לאחר הדיון, פלט שיחות הטלפון שממנו התקשר העותר לשב"ס, על מנת שניתן יהיה להיווכח מה הייתה שעת השיחה.

על אף חלוף המועד שהוקצה לכך (14 יום) לא הרים העותר את הכפפה ולא המציא לבית המשפט את פלט השיחות הנ"ל אשר היה בו כדי לתמוך בגרסתו או להפריכה, בנקל.

בהתחשב במחדלו זה של העותר, ובכך כי נטל הוכחת טענותיו בדבר צורך דחוף לצאת ממקום מעצר בית, וכן על רקע הגרסאות השונות שמסר אביו לשוטרים, והעובדה שאין עליה חולק כי הוא לא שהה במקום חלופת המעצר בעת ביקורת השוטרים, אני מקבל את טענת שב"ס כי העותר לא הוכיח כי עזב את מקום מעצר הבית, מתוך צורך אמיתי והחשד שיציאתו והגעתו אל בית החולים נעשתה אך בדיעבד וכאמתלה וכיסוי להפרת תנאי החופשה, אך התעצם כתוצאה ממחדלו הנ"ל.

בנסיבות אלה, אני דוחה את העתירה.

המזכירות תמציא העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ט שבט תשע"א, 24 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: