ס"ע 65680-12-15

לפני בקשת הנתבע לחייב את התובע בהפקדת ערובה לכל הפחות בסך 10,000 ₪ כתנאי להמשך ניהול ההליך, על מנת להבטיח את תשלום הוצאותיו, שכן התביעה הוגשה ע"י תושב הרשות הפלסטינית וכן היא מופרכת מיסודה שכן קיים בידיו "הסכם פשרה והודעת סילוק" אשר נחתמה בין הצדדים ביום 27.1.2015, טרם הגשת התביעה, ועוסקת בזכויות התובע הנובעות מתקופת ההעסקה אצלו ומסיומה. כמו כן להסכם הפשרה צורף תצהיר תמיכה עליו חתום התובע, המאומת ע"י עורך דין המאשר כי קיבל לידיו את הסכום המוסכם וכן כי הוא מתחייב לשלם פיצוי ללא הוכחת נזק (בנוסף לשיפוי) ככל שייגרמו לנתבע הוצאות, לרבות הוצאות משפטיות, ככל שהתובע יפעל בניגוד לאמור בהסכם הפשרה. עוד מציין הנתבע כי קיימים קשיי אכיפה של חיוב בהוצאות באזור הרשות הפלסטינאית וכן לפי גרסת התביעה, התובע אינו נמנה על בעלי הכנסות גבוהות במיוחד.

התובע בתגובתו מפנה לפסיקה הרלוונטית בנושא להפקדת ערובה וכן מציין כי התובע לא קיבל כל תשלום מהנתבע וכי כלל אינו יודע מה פשר המסמכים עליהם הוחתם כביכול. יש לציין כי תגובת התובע אינה נתמכת בתצהיר.

בתשובתו חוזר הנתבע על טענותיו ומוסיף כי חתימת התובע על הסכם הפשרה מעיד כי מדובר בתביעה מופרכת ועל כן קמה חובה להטיל על התובע ערובה כתנאי להמשך ניהול ההליך.

המסגרת הנורמטיבית

יצוין כי נכון ליום 2.9.2016, נכנס לתוקף תיקון תקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין)(תיקון), התשע"ו-2016 בכל הנוגע לערובה לתשלום הוצאות. יחד עם זאת, המועד הקובע באשר לדין החל, הוא מועד הגשת הבקשה, ועל כן הבקשה נבחנת בהתאם לדין שחל טרם כניסת התיקון האמור לתוקף.

בהתאם לדין החל בבית הדין לעבודה ידוע כי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 חלה בבית הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969.

בבואו של בית הדין לבחון בקשה להפקדת ערובה עליו לאזן בין זכות הגישה לערכאות של התובע לבין זכותו של בעל דין נתבע לגבות הוצאות ככל שייפסקו לטובתו ובמקרה שנגרר להליך סרק או שהתביעה כנגדו תידחה.