ס"ע 55264-02-15

לאחר עיון בבקשה לתיקון כתב התביעה (להלן: "הבקשה") ובהתנגדות הנתבעת לבקשה מצאתי מקום לקבל את הבקשה.

בהתאם להלכה פסוקה ומושרשת, ככל ולמעט במקרים חריגים, נטיית בתי הדין לעבודה הינה להתיר תיקון כתבי טענות. בדב"ע נה/ 3-115 שלוסמן נגד צים, 2/10/95, פסק בית הדין הארצי בענין זה:

"כאשר מבקשים לתקן כתב טענות, ניצבות שתי שאלות נפרדות זו מזו לשיקול דעתו של בית המשפט. הראשונה, האם מעמיד הנוסח המתוקן את הפלוגתא האמיתית לדיון. השניה - אם יהיה בתיקון כדי לגרום לצד השני עוול שפיצוי כספי לא יוכל לתקן.

אם התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית, כי אז הגישה במסגרת השאלה השניה היא מאד ליברלית, כדי שהטפל לא יכשיל את העיקר (ראה דב"ע שן/23-3 מדינת ישראל - יורם מלמן פד"ע כא 360)".

עיון בבקשה מעלה שיש בו, לכאורה, כדי להעמיד לדיון פלוגתאות ששנויות במחלוקת בין הצדדים.

ערה אני לטענות הנתבעת, ובין היתר, לטענה בדבר האיחור בהגשת הבקשה והעובדה שאינה נתמכת בתצהיר כך שלכאורה לא ברור מהות העיכוב. במהלך הדיון שהתקיים בפני בית הדין ביום 9/11/15 ציין התובע לפרוטוקול כי הוא עצמו מבקש לתקן את כתב התביעה וכי העובדה שכתב התביעה הוגש בנוסחו המקורי נעוצה, לכאורה, באי הבנה בינו לבין הלשכה לסיוע משפטי.

לאחר ששקלתי את כל הטענות סבורני כי נסיבות הענין אינן קיצוניות וחריגות וכי אין בהן כדי להצדיק סטיה מההלכות הליברליות, המרחיבות והגמישות בנוגע לתיקון כתבי טענות. עסקינן בתביעה מכוח משפט העבודה המגן ובבקשה שהוגשה בשלב שטרם הגשת תצהירי עדות ראשית.

נוכח האמור לעיל, כתב התביעה יתוקן כמבוקש.