ס"ע 55072-12-14 ALEXANDRA נ' שפרלינג

בפניי בקשת הנתבעת לחייב את התובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות משפט, אם וככל שתידחה התביעה כנגדה.

טענות הצדדים:

1.לטענת הנתבעת, יש לחייב את התובעת להפקיד בקופת בית הדין ערובה להבטחת הוצאותיה בהתחשב בכך שהתובעת מציינת שהיא מבקשת לצאת מגבולות ישראל ולא לשוב אליה. לטענת הנתבעת, התובעת סיכלה את תנאי הסכם הפשרה ולפיכך עומדות לה כל התרופות המוקנות לה עפ"י כל דין לרבות פיצוי מוסכם בסך 50,000 ₪.

2.מנגד טוענת התובעת, כי אכן נחתם בין הצדדים הסכם פשרה, ברם כאשר קצה נפשה של התובעת מניהול המו"מ בעניין הגשת המרצת הפתיחה לאישור הסכם הפשרה, הוגשה התביעה. התובעת הינה מהגרת קשת יום המעוניינת לשוב למולדתה ומעוניינת למצות את הדין עם מעסיקתה. סיכוייה לזכות בתביעה גבוהים ביותר והטלת ערובה תחסום את דרכה לבית המשפט. בתיק זה לא מתקיימות נסיבות חריגות ונדירות אשר מצדיקות הפקדת ערובה כספית מצד התובעת.

3.בתשובה טענה הנתבעת, כי התגובה מטעם התובעת הוגשה ללא תצהיר ודי בטעם זה כדי לקבל את הבקשה. התובעת מפרה את ההסכם וסכום הפיצוי המוסכם בסך 50,000 ₪ אינו שנוי במחלוקת. התובעת הינה עובדת זרה ולא אזרחית ישראל ולכן הפסיקה המצוטטת אינה רלוונטית ומעבר לכך התובעת לא ציינה את כתובת מגוריה ולא הצביעה על נכסים שלה הנמצאים בארץ.

דיון והכרעה:

4.בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 המתייחסת לחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי במקרים המתאימים ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 (דב"ע (ארצי) נד/189–9 סוסנוביק – מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218–3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ,פד"ע כט 391).

5.במסגרת ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה, יש לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.