ס"ע 53557-02-13.17 אמיר אסעד נ' מדינת ישראל

ביום 27.02.13 הגיש התובע נגד הנתבעת (להלן גם המדינה), תביעה לתשלום הפרש שכר עבודה לחודש 03.10, פיצויי פיטורים, חלף הודעה מוקדמת והחזר קנס אשר נוכה משכרו של התובע בגין עזיבה מוקדמת של העבודה במדינה בסך כולל של 8,366 $ השווה בשקלים לסך 31,205 ₪ בצירוף פיצויי הלנה ו/או הפרשי הצמדה וריבית כדין.

כתב הגנה מטעם המדינה הוגש ביום 06.06.13. במסגרתו המדינה טענה כי דין התביעה להידחות. המדינה הוסיפה כי לא חלה עליה חובה להעסקת התובע בהיקף מינימאלי של שעות, המדינה התכחשה לטענת הפיטורין וטענה כי התובע התפטר מרצונו החופשי עקב קשיי הסתגלות למקום העבודה ואילו בעניין גביית דמי השתתפות בתשלום החלק היחסי של הוצאות דמי ההכשרה טענה כי הקיזוז נעשה כדין כמוסכם וכנדרש.

ביום 04.11.13 התקיים דיון מוקדם בפני כב' הרשם (כתוארו אז) כאמל אבו קאעוד, כשבמסגרת הדיון טען ב"כ התובע כי הנתבעת חייבת לשלם לתובע פיצויי פיטורים מכוח הסכם העבודה, נספח ב', סעיף ח' בעמ' 21. המדינה טענה כי מדובר בשינוי חזית.

במסגרת הדיון המוקדם, בית הדין העלה בפני הצדדים הצעת פשרה. התובע הודיע כי הוא מסכים להצעת בית הדין ואילו המדינה ביקשה שהות בת 21 ימים להודיע את עמדתה.

ביום 25.11.13 הודיעה המדינה כי אינה מסכימה להצעת בית הדין ובתוך כך הבהירה כי התובע קיבל לידיו סך של 1,347.58 ₪ בעבור פיצויי פיטורים (28.2%) כשמלבד סכום זה, זכאי התובע לכספים מקרן הפנסיה (6%). לצורך שחרור הכספים, המדינה טענה כי באחריות התובע להגיש בקשה לטופס 161.

נוכח הודעת המדינה, הגיש התובע ביום 05.12.13 בקשה להורות למדינה להמציא לידיו טופס 161 מן הנימוק כי האחריות להמצאת הטופס מוטל על כתפי המדינה ולא על העובד כטענתה. בנוסף, דרש התובע לחייב את המדינה בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין התנהלותה לסיום ההליכים בתיק.