ס"ע 52340-01-15

הבקשה להפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבעות הובאה אליי למתן החלטה.

התובע לא הגיב לבקשה ולכן ההחלטה היא על יסוד הבקשה בלבד.

הנתבעות סומכות את בקשתן על העובדה כי התובע לא שילם את ההוצאות שנפסקו לחובתו ביום 1/6/16 לאחר שהתברר כי הוא שוהה באריתריאה ומטעם זה לא התייצב לדיון קדם משפט מבלי שטרח לעדכן את בא כוחו בעניין.

הבקשה הוגשה ביום 2/9/16 , במועד בו נכנסה לתוקף הוראת תקנה 116 א לתקנות בית הדין לעבודה(סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן – התקנות).

תקנה 116 א שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות" (להלן – התקנה) קובעת כך:

116א. (א)שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב)היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג)הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה.

בהתאם להוראה זו שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיובו בהפקדת ערובה, למעט המקרים המנויים בסיפא סעיף קטן (א) היינו - המצאת ראשית ראייה; הוכחת יכולת פירעון; טעמים מיוחדים.

במקרה זה התובע הוא תושב אריתריאה, שאף אינו שוהה כעת בישראל וכתובתו אינה ידועה.

הנתבעות לא התייחסו להוראת התקנה אלא לפסיקה שחלה על בקשות מסוג זה טרם התיקון.

נוכח הוראת התחולה של התקנה בית הדין ידון בבקשה לפי התקנה.

אומר כבר עתה, כי דין הבקשה להתקבל.