ס"ע 49885-08-15

בפני בקשת הנתבעת 2 (להלן: "המבקשת") לחייב את התובע (להלן: "המשיב") להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיה כתנאי להמשך בירור תביעתו (להלן: "הבקשה").

לאחר עיון בכתבי הטענות וכן בבקשה ובתגובה לבקשה להלן החלטתי.

טענות הצדדים

1. המבקשת טוענת כי מדובר בתביעת סרק, שסיכוייה קלושים ביותר. בנוסף, נטען כי התביעה כנגד הנתבעת 1 הוגשה בחוסר תום לב כאמצעי פסול להפעלת לחץ. עוד נטען כי המשיב, מבקש מקלט, אינו נוקב במען בו הוא מתגורר ואין בידו להצביע על נכסים בישראל. על כן, ככל שתדחה תביעתו לא תוכל המבקשת להיפרע מהוצאותיה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי עומדות לה טענות קיזוז לגיטימיות ונכונות כלפי המשיב, דוגמת טענות קיזוז בקשר עם נקודות הזיכוי. בנסיבות אלה טוענת המבקשת כי יש לאזן בין האינטרסים של שני הצדדים ולהבטיח במידה מסויימת את זכויות המבקשת, ובכלל זה את זכות הקנין שלה, שהינה זכות חוקתית.

2. המשיב מנגד מתנגד בתוקף לחיובו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת וטוען, בין היתר, כי אין מדובר בתביעת סרק אלא בתביעה בעלת בסיס אשר הוגשה תוך ניצול כדין של זכות הגישה לערכאות שהינה זכות יסוד. עוד נטען כי העובדה שהתובע הינו מבקש מקלט אין בה כשלעצמה כדי להביא לחיובו בהפקדת ערובה להוצאות וממילא לא הוכיחה המבקשת אף לא אחד מהתנאים שנקבעו בפסיקה בהקשר זה.

    

   דיון והכרעה

    

   המסגרת הנורמטיבית

    

3. תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה ע"י בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969, תוך שנפסק כי בתי הדין לעבודה ינהגו במתינות בעת הפעלת סמכותם האמורה ויביאו בחשבון את הייחוד של משפט העבודה בהפעלתם את התקנה האמורה (דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996).