ס"ע 47674-03-10 ניסים שוקר - מהנדסים יועצים בע"מ נ' פוליבוי ואח'

1.בין הצדדים מתנהל הליך שראשיתו בכתב תביעה שעילתו גרם הפרת חוזה. לאחר שהסתיים שלב ההוכחות ובטרם ניתנה החלטה על הגשת סיכומים, הגישה התובעת בקשה להגשת ראיה נוספת - תדפיס מהמערכת הממוחשבת שלה המוכיח כי הנתבע העביר פרויקט של התובעת לידי הנתבעת 3 בטרם התפטר. הנתבע 1 התנגד לבקשה וטען כי הגשת התדפיס פוגעת בפרטיותו מבלי שניתנה הסכמתו לכך. כמו כן אמינות התדפיס עצמו מוטלת בספק.

2.בהחלטה מיום 13.1.14, שניתנה לאחר שמיעת ראיות בדבר מהות הראיה ואופי תיבות הדואר האלקטרוניות אצל התובעת על פי הכללים שנקבעו בע"ע 312/08 טלי איסקוב ענבר ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (ניתן ביום 8.2.11), נקבע כי מדובר בתיבת דואר פומבית וכי מי שמנהל תכתובות אישיות ופרטיות בתיבה זו, מוותר מראש על זכותו לפרטיות. משכך, יש לייחס לנתבע 1 הסכמה מכללא למדיניות שנהגה אצל הנתבעת בדבר תיבות דואר פתוחות, ומתוך כך הסכמה לחשיפת תכתובת אישית שהתנהלה בתיבה זו. באשר לאמינות התצהיר נקבע כי התובעת תגיש תצהיר בדבר נסיבות מציאת התדפיס והנתבעים יהיו רשאים לחקור את המצהיר על כך.

3.הנתבעים הגישו ערעור על החלטה זו לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, ושם ניתן פסק דין בהסכמה (עע 4460-02-14) כמפורט להלן:

"בנסיבות המקרה שבפנינו, שאלת הגשת המסמך תוחזר לבית הדין האזורי בהיבט שלא נבחן על ידו כלל, למרות שנטען בצורה מסוימת על ידי ב"כ המערער והכוונה לשאלה האם ניתן בשלב של סיום העדויות להגיש את המסמך, למרות שהיה ברשותה של המשיבה 1 מתחילתו של ההליך ולא צורף לא לכתב התביעה ולא לתצהיר העדות הראשית.

אשר לטענה של הגנת הפרטיות – טענה זו לא תהווה חסם להגשת המסמך, אלא בית הדין האזורי יבחן את המסמך, בין היתר לאור הטענות בדבר הגנת הפרטיות, לצורך מבחני המשקל והמהימנות של המסמך שייבחנו במסגרת ההליך כולו" (ההדגשה במקור- ד.פ.).

נוכח האמור התבקשו הצדדים לטעון את טענותיהם, והחלטה זו ניתנת על יסוד טענות אלה.

4.הנתבעים טוענים כי התדפיס היה ברשותה של התובעת מתחילת ההליך בשנת 2010 (סעיף 2 לתשובה לערעור). אף על פי כן, התובעת לא טרחה להציגו, והמתינה עד לסיום שלב ההוכחות. שיהוי זה אינו סביר ומשכך אין מקום להתיר את הגשת הראיה בשלב זה. מוסיפים הנתבעים כי לנוכח הזמן הרב שחלף מאז שנוצרה הראיה (בשנת 2010 או קודם לכן) אמינותה מוטלת בספק, ויתכן שהנתבעת שינתה את הכתוב בה. עוד נטען כי הראיה פוגעת בפרטיותו של הנתבע 1.

התובעת טוענת מנגד כי הנתבע וב"כ ידעו כל העת על קיומה של הראיה שבמחלוקת, אף על פי כן לא ביקשו לראותה. יתר על כן, נתבע 1 לא הכחיש כי לפני שעבר לעבוד אצל הנתבעת 2 התכתב עמה בנוגע להעברת הפרויקט. על כן לא חל, לטענת התובעת, שיהוי בהגשת המסמך. מכל מקום, מדובר במסמך מרכזי ורלבנטי למחלוקת עד מאד. בעקבות עדויות הנתבעים התבררה חשיבותו ולפיכך רק בשלב מאוחר התבקשה הגשתו. עוד ציינה התובעת כי טענת השיהוי הועלתה לראשונה בבית הדין הארצי.

5.בתי הדין לעבודה נוהגים בסלחנות בכל הנוגע לסדרי דין והתירו הגשת ראיות באיחור תוך חיוב המבקש בהוצאות הצד שכנגד, ובלבד שבכוחה של הראיה החדשה לשפוך אור על השאלות השנויות במחלוקת (ברע (ארצי) 178/05 ד"ר דוד מנלה - מדע קום תקשורת (1994) בע"מ ואח', ניתן ביום 20.3.05). זאת בכפוף לאינטרסים לגיטימיים של צדדים אחרים לדיון ואינטרס הציבור ליעילות הדיון (ברע (ארצי) 18438/01/13 מטיילי נהורה בע"מ נגד דוד דבורה, ניתן ביום 16.1.13). נסכם, אם כן, המגמה הינה לאפשר הגשת ראיות באיחור.

6.בענייננו, נראה כי אין מחלוקת כי התדפיס היה בידי התובעת כל העת (סעיף 2 לתגובתה לערעור) אך היא בחרה שלא להגישו עד לתום שלב הראיות. לטענתה רק לאחר שנשמעו עדויות הנתבעים התבררה חשיבותו (סעיף 11 לטיעוני התובעת מיום 22.12.14). מדובר אכן בהשתהות בלתי מוסברת, שכן כבר בתחילת ההליך היתה שנויה מחלוקת בין הצדדים בשאלה אם הנתבע 1 גרם להעברת פרויקט של התובעת לנתבעת 2 (ראו למשל פרוטוקול הדיון מיום 7.4.10 בע' 7-8).

עם זאת גם התנהלות הנתבעים מעוררת תמיהות. הדיון בעניין הגשת הראיה, שבעקבותיו ניתנה ההחלטה מיום 13.1.14, התמקד בשאלת הזכות לפרטיות של הנתבע 1. הנתבעים לא העלו כלל את טענת השיהוי ולא הלינו על המועד בו בחרה התובעת להציג את הראיה. כך עולה גם מהחלטת בית הדין הארצי. הנתבעים לא הבהירו מדוע לא הועלתה הטענה קודם לכן אף שמדובר בטענה כבדת משקל. על כן מקובלת עלי טענת התובעת כי טענת השיהוי הועלתה לראשונה בבית הדין הארצי ולאחר שהתברר לנתבעים כי הטענה בדבר הפגיעה בפרטיותם נדחתה.

בנסיבות אלה סבורני כי שיהוי בלבד אין בו כדי למנוע את הגשת הראיה.