ס"ע 45968-05-15 Yifter kehase נ' י.ב. שיא משאבים בע"מ ואח'

בפניי בקשת הנתבעת 1 (להלן – המבקשת) לחייב את התובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות משפט, אם וככל שתידחה התביעה שהגיש.

טענות הצדדים:

1.לטענת המבקשת יש לחייב את התובע להפקיד בקופת בית הדין ערובה בשיעור של 30,000 ₪ לפחות להבטחת הוצאותיה המשפטיות. לגרסתה, כתב התביעה אינו נוקב במען בו מתגורר התובע ומהתנהלות זו ברור, כי סיכויי המבקשת לגבות הוצאותיה אם תידחה התביעה אפסיים. עפ"י ההלכה הפסוקה תובע המתגורר במקום בלתי ידוע ויתכן אף מחוץ לתחום השיפוט ואין בידו להצביע על נכסים במדינת ישראל מהם יוכל להיפרע הוצאותיו, די בכך כדי לחייבו בהפקדת ערובה. המבקשת הוסיפה, כי מדובר בתביעה מנופחת וטורדנית והפקדת הערובה תגן על זכות הקניין שלה.

2.מנגד טען התובע, כי כל מטרתה של הבקשה הינה ניסיון להטיל אימה על עובד חסר אמצעים אשר עבד בשורות המבקשת וזכויותיו נרמסו. לטענת התובע, מאחר שהמבקשת לא הוכיחה אף לא אחד מהתנאים שנקבעו בפסיקה, שרק בהתקיימם יורה ביה"ד על הפקדת ערובה, יש לדחות את הבקשה. זכות הגישה לערכאות הוכרה זה מכבר כזכות יסוד ובשורה של פסקי דין והחלטות קבעו בתי המשפט ובתי הדין, כי עובדת היותו של התובע עובד זר ו/או מבקש מקלט, אין בה כשלעצמה בכדי להוות עילה לחיוב בהפקדת ערובה.

התובע הוסיף, כי המבקשת "קופצת" על מצבו הכלכלי כמוצאת שלל רב וזאת כאשר היא זו שאחראית למצב זה לאחר שלא הבטיחה את זכויותיו הסוציאליות.

3.במסגרת תשובה מטעם המבקשת היא הוסיפה, כי בתיק זה התקיים התנאי שעניינו מופרכות התביעה שהוגשה ע"י התובע ואף לפי פסיקת בתי הדין יש מקום לחיוב בערובה, שכן המבקשת הוכיחה, כי לא תוכל להיפרע מן התובע, שכן הוא נתין זר, נעדר מען קבוע ונעדר כל נכסים בני פירעון.

דיון והכרעה:

4.בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 המתייחסת לחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, בית הדין הארצי לעבודה קבע, כי במקרים המתאימים ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט–1969 (דב"ע (ארצי) נד/189–9 סוסנוביק – מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218–3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391).

5.במסגרת ההכרעה בבקשה להפקדת ערובה, יש לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.