ס"ע 45862-06-14.27

לפני בקשת הנתבעת להורות כי הדיון בהחליך זה יועבר לבית הדין האזורי בתל אביב.

1.הליך זה נפתח בהגשת כתב תביעה בחודש 6/14. בכתב התביעה לא צוינו, ובניגוד להוראת תקנה 9(5) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן – התקנות) מהן "העובדות המראות שבית הדין מוסמך לדון בתובענה".

2.בכתב ההגנה העלתה המבקשת טענה כי לבית הדין האזורי לעבודה בחיפה אין סמכות מקומית לדון בתובענה, חרף העובדה כי כתובת הצדדים עצמם היא באזור שיפוטו של בית הדין בחיפה, וזאת מכיון שעיקר העבודה שהיא העבודה נשוא התביעה בוצעה באזור תל אביב והמרכז.

בסמוך להגשת כתב ההגנה והעלאת הטענה בדבר היעדר סמכות מקומית, הוגשה הודעה מטעם המשיב ולפיה הוא מאשר כי חלק ניכר מתקופת העבודה בוצעה זו באיזור המרכז, ולפיכך המשיב מסכים כי הדיון יועבר לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

בהחלטותי מהתאריכים 23.11.14 ו- 24.11.14 קבעתי כי הבקשה תידון בדיון, ולאחר שיובררו העובדות הנוגעות ל"מקום העבודה" במובחן מ"מקום ביצוע העבודה".

3.העובדות המוסכמות על הצדדים לעניין קביעת הסמכות המקומית הן כי עיקר העבודה שהיא העבודה נשוא התובענה בוצעה באיזור המרכז, וכי כתובתה הרשומה של המבקשת מצויה ביישוב אום אל פחם המצוי באיזור שיפוטו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.

4.תקנה 3(א)(1) לתקנות קובעת כי מקום השיפוט יהיה בבית הדין האזורי לעבודה "אשר באזור שיפוטו נמצא מקום העבודה של העובד שהיא העבודה נשוא התובענה, או שבאזור שיפוטו בוצעה העבודה".

מהאמור עולה כי לשון התקנה מבחינה בין "מקום העבודה" לבין "מקום ביצוע העבודה".

5.בע"ע 143/09 אנטון נומיקוב – רשת ביטחון (1993) בע"מ, פסק-דין מיום 24.3.09 קבע בית הדין הארצי כי :

"את המונח "מקום העבודה" ניתן לפרש גם כמרכז מפעלו של המעביד, או כמקום בו נמצא משרדו הרשום בישראל של המעסיק.... פרשנות זו אין בה שינוי פסיקה קיימת, היא תואמת את לשון הכתוב על פי פשוטו, והיא מבהירה את ההבדל בין מקום העבודה למקום ביצוע העבודה – שני מונחים המצויים בתקנה 3(א)(1) לתקנות סדר הדין".