ס"ע 42131-06-11

פתח דבר

1. התובעת, ניצב משנה אורלי גלבוע, שירתה במשטרת ישראל משך למעלה משני עשורים ועד לפרישתה. בשלהי שנת 2006, אגב מעבר תפקיד בשורות המשטרה, גילתה כי נפלה ברישומי המשטרה טעות בהזנת הוותק המקצועי שלה ועתרה לתיקונו. המשטרה הכירה בוותק, עדכנה את נתוני שכרה של התובעת ושילמה לה הפרשים רטרואקטיביים בגין 7 השנים שקדמו לפנייתה. עניינו של הליך זה הוא בתביעת התובעת לתשלום רכיב הוותק בשכרה ממועד גיוסה למשטרה.

2. במוקד הדיון ניצבת טענת התיישנות שהעלתה המדינה כבר בראשית ההליך בבקשתה למחיקת התביעה על הסף. בהסכמת הצדדים אוחדה הבקשה המקדמית עם ההליך העיקרי. קוימה ישיבת הוכחות אחת במסגרתה העידו לתובעת היא עצמה וניצב משנה (בדימוס) דרור מיג'אן, מי ששימש בתפקיד ראש חוליית סיווג באגף כוח האדם של המשטרה עת התגייסה התובעת לשרות. מר מיג'אן טיפל בקליטתה של התובעת לשרות במשטרה. מטעם המדינה העידה ראש חוליית זכויות שכר במחלקת כוח אדם באגף משאבי אנוש במשטרה, גב' מרסלה גולדמן, שדרגתה במשטרה לא הובאה לידיעתנו. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

לשם שלמות הדברים נוסיף, כי אגב הבקשה לסילוק על הסף קוימה בין הצדדים פגישה בהשתתפות פרקליטת מחוז ירושלים (אזרחי), עו"ד לאיורה חביליו, בפניה העלתה התובעת את השגותיה ביחס להעלאת טענת ההתיישנות של המשטרה בהליך כאן. בתום הבאת הראיות ניסו הצדדים להידבר פעם נוספת אך לא הגיעו לכדי הסכמה אשר תייתר את ההכרעה בהליך לגופה. עם זאת באו לכדי הסכמה בדבר סכומים שיגיעו לתובעת, אם תתקבל תביעתה. החישובים המעודכנים שערכה המשטרה בעניין זה הוגשו בהודעתה מיום 17.4.2016.

התשתית העובדתית 

3. התשתית העובדתית הצריכה לעניין ואשר מרביתה אינה שנויה במחלוקת בין הצדדים היא זו שתפורט מטה.

4. התובעת התגייסה למשטרת ישראל ביום 6.7.1986 ופרשה מהשרות בה ביום 30.6.2012. בתפקידה האחרון, עובר לפרישתה, שימשה התובעת כראש מחלקת תכנון באגף התכנון של המשטרה. על פי שהבהירה התובעת בחקירתה הנגדית, התפקידים שביצעה במשטרה היו כולם בתחום התכנון הארגוני ולא בתחום תכנון משאבי אנוש (עמ' 8 שורות 26-28).

5. עובר לגיוסה למשטרה הועסקה התובעת כעוזרת הוראה במחלקה לסטטיסטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. זאת החל מיום 1.1.1982 ועד ליום 30.6.1983 וכן מיום 1.10.1983 ועד ליום 5.7.1986 (נספח א' לכתב התביעה). אין מחלוקת בין הצדדים כי תקופת עבודה זו מזכה בוותק בשכר. בעת גיוסה של התובעת למשטרה הוכרה תקופה זו לצורכי הבראה ונופש, אולם לא לצורכי שכר.

6. במועד שלא הוברר במדויק, לקראת סוף שנת 2006, התברר לתובעת כי תקופת עבודתה באוניברסיטה לא הוכרה על ידי המשטרה לצורכי וותק שכר. לשיטת התובעת הטעות התגלתה לה ולמשטרה סביב מעבר שלה מתפקיד אחד במשטרה לתפקיד אחר בה וברור שערכה אגב כך במרכיבי שכרה ובזכויותיה. המשטרה תיקנה את רישומיה בהתאם וכך שנוספו לתובעת שלוש שנים וחמישה חודשי וותק. המשטרה שילמה לתובעת את הפרשי השכר הנובעים מכך, 7 שנים רטרואקטיבית. זאת במשכורות חודש נובמבר ודצמבר 2006. על פי המשטרה התיקון בוותקה של התובעת התאפשר רק אחרי שהמציאה מסמך משלים מהאוניברסיטה העברית, הנושא תאריך 15.10.2006, המתעד לא רק את חודשי עבודתה ושעות עבודתה בה, כפי שתיעד המסמך שהציגה משנת 1986 (והנזכר בסעיף 5 לעיל), אלא גם את חלקיות המשרה.

7. התובעת עמדה על תשלום מלוא הפרשי השכר ממועד גיוסה למשטרה, ועל כן הועברה דרישתה אל ועדה משרדית לאישור תשלומים רטרואקטיביים. הוועדה דחתה את בקשתה בנימוק ש"מדובר בתקופה ארוכה וניתן היה לראות שהתקופה לא הוכרה, בתלוש המשכורת" (נספח ג' לכתב ההגנה).

8. בקשת התובעת ל'עיון חוזר' בהחלטת הוועדה המשרדית נדחתה תחילה על ידי חשב משטרת ישראל, אשר לא מצא טעם המצדיק דיון נוסף בבקשה. בחודש 10/2009 הפנתה ראש מחלקת שכר וגמלאות במשטרה את עניינה של התובעת אל הוועדה לבחינת תשלומי הפרשי שכר וגמלאות באגף החשב הכללי במשרד האוצר. זאת תוך פרוט השתלשלות העניינים הצריכה לה ובקשה "לבחון את המקרה ולקחת בחשבון את העובדה שבאותה תקופה הנגישות של השוטרים לפקודות ולהנחיות הייתה דלה" (נספח ה' לכתב התביעה). בקשת המשטרה נדחתה והוועדה קבעה שאין לשלם לתובעת תשלומים רטרואקטיביים מעבר לאלה שכבר שולמו לה "מאחר ובתלוש השכר הוותק מוצג בברור. היה על העובדת להבחין שהוותק שהציגה בגין עבודתה באוניברסיטה העברית לא עודכן".

אשר על כן הגישה התובעת את התביעה שבפנינו ובה היא עותרת, כאמור בפתח הדברים, לתשלום רטרואקטיבי של הפרשי השכר הנובעים מעדכון הוותק המקצועי שלה מיום גיוסה למשטרת ישראל ועד למועד שממנו עודכן הוותק בשכרה.

טענות הצדדים

9. מן הפן העובדתי גורסת התובעת כי אין עוד מחלוקת כי בעת גיוסה למשטרה התבקשה להביא אישור מהאוניברסיטה העברית על תקופת העסקתה בה וכך עשתה. או אז צריך היה להתווסף לה וותק מקצועי של שנתיים וחצי. התובעת לא הסתפקה בהמצאת האישור מהאוניברסיטה וודאה עם העד מיג'אן כי היא מקבלת את מלוא זכיותיה. העד מיג'אן אישר בפניה כי התשובה לכך היא בחיוב.

לטענת התובעת מעיון בתלוש המשכורת מאותה העת אפשר היה, באופן סביר, להסיק כי תקופת הוותק מהעבודה באוניברסיטה מוזנת בו. בדיעבד התברר כי מדובר בוותק צבאי ולא בוותק מהעבודה באוניברסיטה. לנוכח תקלות חוזרות ונשנות בתלושי שכרם של השוטרים הם שונו וכיום הם ברורים יותר.

מן הפן המשפטי סבורה התובעת כי בעניינה חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן: חוק ההתיישנות) המאריך את תקופת ההתיישנות מקום בו "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן...", שכן היא לא ידעה שזכויותיה אינן משולמות לה במלואן. הן משום שתלושי השכר שקיבלה לא היו ברורים והן משום שהוותק שכן הופיע בהם, הוא הוותק הצבאי, היה בעל אורך דומה. לכך התווספה העובדה שהעד מיג'אן אישר בפניה, כמי שהיה אמון על זכויות השכר של העובדים במשטרה, כי היא מקבלת את מלוא זכויותיה.

מוסיפה התובעת וטוענת כי גם אם היה עליה לדעת כי שכרה אינו משולם במלואו הרי שטענת ההתיישנות שמעלה המדינה אינה ראויה בנסיבות העניין שכן היא אינה עולה בקנה אחד עם הנחיות פרקליט המדינה בעניין. בנסיבות אלה היה על פרקליטת המחוז להורות כי המדינה תוותר על הטענה כאן ובפרט משהתברר כי לא היא ולא העדה מטעם המדינה השכילו לזהות בתלוש השכר, בכוחות עצמן, את הרישום בדבר הוותק המקצועי. בנסיבות אלה לא ברור כיצד ניתן לדרוש זאת מהתובעת?