ס"ע 37582-12-14 יורשי המנוחה חנה אנט אברג'יל ז"ל ואח' נ' Lauren Quepett

1.בפניי בקשת המבקשים (הנתבעים) לחייב את המשיבה (התובעת) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם, אם וככל שתידחה התביעה כנגדם.

טיעוני הצדדים בתמציתם

2. לטענת המבקשים, יש להטיל ערובה מן הטעם שלמשיבה אין נכסים בישראל והיא עצמה אינה מצויה בישראל. המבקשים הוסיפו כי מענה המדוייק של המשיבה אינו ידוע, וכי ייפוי הכוח שצורף לתיק אינו בשפתה של המשיבה, כל שיתכן והיא כלל אינה מודעת לקיומו. עוד טענו המבקשים וכי בפועל מלוא זכויותיה של המשיבה שולמו לה, וכי התביעה נגועה בשיהוי, שכן יחדי העבודה הסייתמו עוד בדצמבר 2013, ומכאן שסיכויי התביעה קלושים.

3. מנגד, טענה המשיבה, כי סיכויי התביעה טובים, נוכח העובדה כי המדובר בתביעה לתשלום זכויות קוגנטיות, וכי עוניה אינו בו כדי להוות עילה למנוע ממנה את נגישותה לערכאות. המבקשת הוסיפה כי היא ערה לקיומו של ההליך, וכי היא חתמה על ייפוי כח בשםה העברית ובשפה האנגלית ומצויה בקשר ישיר עם בא כוחה. כמו כן, נטען כי המשיבה מצויה בימים אלה בישראל. לאחר הגשת הבקשה מסרה המבקשת לתיק בית הדין אף את מענה בישראל, בהתאם להחלטתו של חברי, כב' הרשם שביון, מיום 16.3.15.

דיון והכרעה

4. בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן- תקנות בית הדין לעבודה) לא מצויה תקנה מקבילה לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1983, (להלן – תקנות סדר הדין האזרחי) הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. עם זאת, קבע בית הדין הארצי לעבודה כי במקרים המתאימים, ניתן לאמץ את ההסדר הקבוע בתקנה זו מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט – 1969 [דב"ע (ארצי) נד/189–9 דניאל סוסנוביק – מנחם מאור, (22.8.1994); דב"ע (ארצי) נה/218 – 3 עלי איוב אל הדיה – שרפן דוד בע"מ, פד"ע כט 391 (1996)].

5. בבואו של בית הדין להכריע בבקשה להפקדת ערובה, עליו לאזן בין זכות הגישה של התובע לערכאות לבין זכותו של בעל הדין שכנגד לגבות את הוצאותיו, לא להיגרר להליכי סרק ושלא לבוא לידי חסרון כיס, אם וככל שתדחה התביעה כנגדו.

6.ההלכה המנחה בסוגיית הפקדת ערובה נקבעה בע"ע 1424/02 פתחי אבו נאסר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (ניתן ביום 16.7.03, פורסם במאגרים האלקטרוניים), שם נקבע, בהקשר הצריך לעניינו, כי עצם היותו של בעל דין תושב זר, אין בו, לכשעצמו, טעם לחייבו בהפקדת ערובה. במקרה שכזה, יש לברר תחילה האם העובד הזר נמנה על תושבי המדינה החתומה על אמנת האג וככל שנמצא כי כך הדבר - יהיו שיקולי בית הדין דומים לאלה הנוהגים כלפי תובע שהוא תושב ישראל; במידה ואין הוא נמנה על תושבי המדינה החתומה על אמנת האג– יהיה המעסיק חייב בהוכחת אחד מאלה: התביעה שהוגשה נגדו מופרכת על פניה; יגרם למעסיק נזק של ממש כתוצאה מהגשת התביעה; העובד לא מילא אחר חיובים שהושתו עליו בעבר בפסיקתו של בית הדין.